<h1>תשובות חכמי פרובינציא דיני שטרות סימנים מ"ח—מ"ט</h1>
<h2>דף ח:</h2>
שאלה נשאל לרב אדוני ר' יצחק בן כבוד הרב אדוני ר' מרדכי נ"ע. שאלה, אנשי (חמסן) [חמתן] ואנשי טבריה הסמוכין זה לזה, לאלו שר ומושל עליהם בפני עצמן ולאלו גם כן שר ומושל עליהם בפני עצמן, אין מלכות ושרות נוגעת בחברתה, ולא תגבר בדבר מן הדברים יד האחת על האחרת, כל האחת שולטת בעצמה ולא תאמ' לה חברתה מה תעשה, ויש להם לאנשי חמסן עסק חובות או סחורות בעיר טבריה התעסקו בה מקדם קדמתה ועודם מחזיקי' במלאכה, מוסף להם חמסן חרות קדום משרה של טבריה ירשם להתעסק תוך טבריה, מהו שיבא עתה בית דינה של טבריה אשר הם טובי העיר וברוריה ויכופו אנשי חמסן אשר (אין) [יש] להם ג"כ ב"ד בעצמם טוביהם וברוריהם לפרוע עמהם בהוצאותיהם, בהעלותם כסף המס יתנו אל האדון אדוניהם, או בשאר הוצאות העיר וגורמותיה, וזה בקנס חרם ונדוי על החרם הוא השבועה, מאז למדתנו רבינו אמן על האלה אמן על השבועה, אין לחוש בזולת זה, ולא נצטרך עוד להטריח האדון, אך המקום אשר נפל לי הספק שם אם יחוייבו אנשי חמסן לפרוע עם אנשי טבריה כפי משפט תורתנו הקדושה אם אין, עוד, אם יורני האדון דין אמת על אמתו ומשפט החיוב אתם נשאר לי הספק אם החירות אשר שם להם חק ומשפט בארץ שרה של טבריה יהי להם לעזר ויפוי כח לאנשי חמתן שלא על דין תורה כשמואל [ב"ק קי"ג ע"ב] או נשימהו חספא בעלמא, עוד, אם יורני האדון הדין עם אנשי טבריה ואין להם טענה צודקת לאנשי חמתן שלא לפרוע עמהם נשאר לי מקום הספק אם יש להם רשות לאנשי טבריה לנדותן לאנשי חמתן על זה, כי יש לתבעם בדין לפני ב"ד חשוב בלתי ישפטון הם.
הספק אשר הביאני ראשונה בענין חיוב הפרעון אנשי חמתן ההיא דאמרי' פ' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"ב] אמר רב הונא פשיטא לי בר מתא אבר מתא מצי מעכב ואי יהיב כרגא לא מצי מעכב, מאחר דאמ' רב הונא אי יהיב כרגא לא מצי מעכב, נשמע מינה דליחייב למיהב כרגא בהדיהו, או דילמ' נימא דבהכי לא משתעי שמעתא כי אם לעכובי דלא למזבן סחורתיהו אי נמי למעבד עסקא בהדיהו אבל לכופם לפרוע לא משמע לן מיניה, ואולי ושמא אף למעבד עסקא בהדיהו במתייהו לא מצי לאעכובי, ולא דמי לסחורה, דהתם מעבר רווחא מינייהו, אבל הלואה ברבית לא חששוה לשום מקום רבותינו ז"ל כי אם כמניח מעותיו על קרן הצבי יען אשר פיהם דבר שוא, עד שתראה ההוצאה מידם חשבוה הצלה בכל מקום, עוד מייתי תוספתא [ב"מ פי"א ה"ט] הביאה הרב רבי' יצחק אלפסי ז"ל פ' השותפין, ממנה יפול הספק אצלי, מי (שאין) [שיש] לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו כו', מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לעשות עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל, מאחר דאמרי' דמי שיש לו חצר בעיר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים, נשמע מינה גם כן דמי שיש לו עסק או סחורות בעיר אחרת ישעבדו אותו אנשי העיר אשר יש לו שם העסק לפרוע עמהם במנת המלך העיר ההיא ושרה ובשאר הוצאותיה, אחר אשר ישיגהו התועלת בקיום העיר ההיא, כמו שמשעבדין אותו בבורות שיחין ומערות ואמת המים לסבת השגת התועלת אשר ישיגהו בשכירות חצרו מצדם, או דילמ' שאני התם בבורות שיחין ומערות משום דפסקא לן לחיותיהו דבני נשא, אם מצד הכביסה כמו שאז"ל בפ' אלו נדרים [נדרים פ"א ע"א] שיש בהם ענוי נפש, כשפירש ורדימוס ב"ר יוסי לאיסי בן יהודה טעם אביו שאמ' כביסתן קודמת לחיי אחרים (מורכושם) [ממגרשיהם] ולכל חיתם, ר"ל חיותם, או מצד השתייה שא"א לעולם בלא מים, אם כן קיום חצרו בעיר והשגת תועלתו עם בטול מציאות המים ממנו א"א בשום צד, ואולי לזה ישעבודוהו בם אע"פ שאינו שרוי עמהם באותה העיר, אבל שאר הדברים עשה מהם גזרה כוללת שוללת אמ' ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו בהם כלל אם אינו שרוי עמהם, אע"פ שיקבל בהם תועלת כגון בנין חומה דלתים ובריח, דהא ודאי אי מקרי ואתו גייסי וחריב ליה לקרתא חצרו נמי מחרב בהדה, ונמצא שיקבל תועלת מורגש בבנין החומה והדלתים, אעפ"כ לא ישעבדוהו עמהם מפני ששניהם דברים אפשריים, אפשר שיבא הגייס בעיר ושלא יבא, נמצא שבשום דבר אחר זולתי הנזכרים שא"א קיום העיר עם בטולם לא יוכלו לשעבדו, ואל זה כוונו באמרם בורות שיחין ומערות, אלו הספקות אשר נפלו ברשת דמיוני בדיני תורתנו התמימה.
עתה אתחיל בספק השני אשר יקרני, אע"פ שנניח שיוצא מכלל דבריהם ז"ל חיוב מה, הנה כאשר הזכרתי למעלה יש להם לאנשי חמתן חרות בשטר הרשאה שיתן להם רשות להתעסק בטבריה כאחד מאנשיה, וגם כי לא יהיה להם חירות, מחשבת האדון ההוא נכרת מתוך מעשיו, מאשר יום יום ישאלוהו אנשי טבריה לנגוש את אחיהם בני ישראל המתגוררים עמהם להתעסק ולא ישמע לקולם מאשר כן גזרת חכמת דינו וזה חקו לפטור אותם, לזה נסתפקתי אם יועיל ויעזור לאנשי חמתן ההיא דאמ' שמואל בבא קמא פ' הגוזל [קי"ג ע"א] דינא דמלכותא דינא יביא ראייה על זה [שם ע"ב] מדקטלי דקלי ועבדי גשרי ואנן עברינן עליהו, יראה מזה כי הדברים אשר יאסרו להם משום גזל כאשר ירצה מלך הארץ יגזור הפכו סר אז מעלינו דין העושק והחמס והותר לנו ליהנות ברצון נפשנו מאין אונס, וכן סוגיין בנדרים [כ"ח ע"א] ובכלה תלמודא [ב"ב נ"ד ע"ב], ואם אולי יפול אלי הספק מההיא דנדרים וממקומות אחרים, שמא לא אמ' שמואל זה בדברים שבין אדם לחברו רק בדברים אשר בין המלך והעם, כמו המכסים והנטלים אשר יטילם על אנשי מדינתו, כההיא דנודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין [נדרים כ"ז ע"ב], ועלה הוא דקא מקשה [נדרים וב"ק שם] ההיא דאמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, עד שנצטרך לתרץ במוכס העומד מאליו, יראה מזה אשר יגזור ויכפור למוכס המלך עון יחשב לו, היה זה סבה אולי מאשר הדברים ההם נוגעין למלך, גם כן בהאי דקטלי דקלי ועבדי גשרי, נוכל לומ' שעל המלך נטל לעשות הגשרים לסבת המכסים אשר יטלו בהם, כי לכך תקנו גשרי' ליטול בהם מכסים, ואחר שעל המלך מוטל לעשות יישוב זה לדברים שבינו ובין העם, אך אולי בדברים שבין אדם לחברו לא יבטל דין אחד מדיננו בשביל דינא דמלכותא, ומצאתי סיוע לדברים אלו מה ששנינו במשנת יש נוחלין [ב"ב קכ"ו ע"ב], האומ' איש פלו' בכור הוא לא יטול פי שנים איש פלו' בני לא יירש עם אחיו לא אמ' כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, נראה מזה ענין הירושה שהוא דבר של ממון לא יועיל התנאי לעבור בדבר מדברי תורה, כ"ש שלא יועיל בזה דינא דמלכותא. ועוד מצאתי פ' הגוזל בתרא [ב"ק קי"ג ע"ב], מכריז רבא ואתמ' רב הונא אדסלקין לעילא ונחתין לתתא האי בר ישראל דידע ליה סהדותא דגוי על ישראל חבריה ואזל ומסהיד ביה בי גוים משמתינן ליה מ"ט כיון דמפיק ממונא אפומ' דחד סהדא משמתינן ליה ולא אמרנא אלא בדינא דמגיסתא אבל בי דואר כל חד סהדא למומתא שדו ליה, נראה כי לא היה מחייבו נדוי רק על עברו בדין מדיני תורה, ואם איתא דדינא דמלכותא דינא אחר שהמלך כן גזר, ליהמניה בעד אחד, כל אלו השמועות יורו כי לא נאמ' דינא דמלכותא דינא בדבר שיצא חוץ ממשפטיו הישרים, אבל מה אעשה מהנהו שמעתתא דבפ' חזקת הבתים [ב"ב נ"ד ע"ב], דאמ' רב יהודה אמ' שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהן, ואותבינן עלה הא אמ' [שמואל] דינא דמלכותא דינא ומלכא אמ' לא לקני ארעא אלא באגרתא, ותריץ שם דבגו מטמרי הוו דאינהו גופיהו לא הוו יהבי טסקא ומלכא אמ' מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, אלמ' דמדינא לזכי איהו, משום דמלכא אמר לא לקני אלא באגרתא לא לזכי המחזיק, עוד שנינו שם [נ"ה ע"א] אריסותיה דפרסאי עד ארבעין שנין, ופירש הרב רבינו שמואל באחד מפירושיו, כי במקום הפרסיים אשר מנהגם שלא תועיל חזקה עד ארבעין שנין גם כן לא תועיל אצלנו עד ארבעים שנה אע"פ שבדיננו שלש שנים הויא חזקה, מאחר שחק הארץ ומשפטה ארבעים שנה נוציאהו מידו, יורו כל אלו השמועות כי בדבר שנזכה בדין או נפסידהו לפי פסקי ההלכה ישיגהו ההפך משום דינא דמלכותא, לכן נסתפקתי, אולי ושמא (הויא) [ההוא] דיש נוחלין [שם קכ"ו ע"ב] הויא טעמא משום דירושה הבאה מאליה, ויש לה הבדל משאר דברים שבממון, יורה זה מה שתרצו שם בגמ' דהאי דאמרי' לא אמ' כלום משום דלא ידע דמחיל, כי מפני שענין הירושה הוא כבר בא מאליו מהמוריש ליורש, לא יתכן לומ' בו על דעת התנאים האלו קבלו הענינים על עצמם ומחל מה שכנגדו התנאי, אבל עניני משא ומתן המתחדשים בכל יום יצדק לומר עליהם כי על דעת התנאים נשאו ונתנו בעניני' וחדשום ע"מ כן, ואולי יתכן לומ' כי מה ששם המלך חק בארץ כל אנשי המדינה יקבלו עליהם בתנאי גמור בכל עניניהם ומשאם ומתנם והוי תנאי בדבר שבממון ותנאו קיים אע"פ שהוא מתנה על מה שכתו' בתורה, אם נפשך לומ' מההיא דהגוזל בתר' [ב"ק קי"ג ע"ב] דמשמתינן ליה לבר ישראל דידע ליה סהדותא דגוי על ישראל חבריה ואזל ומסהיד, מאחר שהישראל ישעבד עצמו לפי מנהג החק אשר שם מלך הארץ, ועל דעת כן מ"ט משמתינן ליה, י"ל לאחר דקדוק לשון מפרשים שפירשו דינא דמגיסתא מקבלי שוחד ומעוותי הדין, דהתם הוי טעמא מפני שאין זה דין המלך כי הם יעוותוהו, או נוכל לומ' גם כי לא יעוותוהו התם הוי טעמ' משום דהאי דמפקי ממונא אפומ' דחד סהדותא לאו משום דדינא דמלכות' אך משום דינא דבני נח הקדום אותם שנצטוו על ז' מצות ובתוכם נצטוו על הדינין וכל דיניהם על פי עד אחד ובדיין אחד, ואנחנו זרע אברהם יצאנו מכללם ונתקדשנו בזה ובכל דבר נצטרכנו לשני עדים, ומאחר שזה הוא מחקותיהם ונמוסיהם הקדומי' חלילה לנו לעשותם ולקרות זה דינא דמלכותא אך דינא דבני נח, וזולת זה מצאתי להם עוד לאנשי חמתן מההיא דרב אשי בחזקת הבתים [ב"ב נ"ה ע"א], אמ' רב אשי פרדכתא מסיע מתא (דאכלוה) [וה"מ דאצילתיה] בני מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא, ופי' רשב"ם כי אע"פ שהוא מיושבי העיר ובכלל המגבה אשר ירימו אל האדון יחשב כסף גלגלתו ויבקשו מאת בני העיר כל המגבה בשלמות מאחר ששכחו גבאי המלך אין להם לבני העיר לבקשו דבר, ור"ח פי' אנדיסקי חותם עשה לו המלך לפטרו, כ"ש וכ"ש שיפול אצלי הספק בשאין שרוי עמהם באותה העיר [ו]יש לו חותם יפטרהו, גם לא יהיה לו, אם ישכחהו, שראוי לומ' עליו סייעת' דשמיא הוא, עד הנה מקום הספק אשר הגיע אצלי בדיני הפרעון.
עתה אתחיל בענין הספק אשר יקרני בענין הנדוי, אע"פ שנניח שיהיה להם דין בכל או בקצת לאנשי טבריה אם ישאלום בדין לאנשי חמתן, ואשר הביאני במקום הספק ההיא שמעתתא דפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א], דאקשי עלה דההיא דאמ' שמואל שותפין מעידין זה על זה, מההיא דתניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואצטריך לתרוצי שאני ס"ת דלשמיעה קאי, יראה מזה דמשום דהוי מלתא דלא מצי סלוקי נפשייהו אין דנין ואין מעידין אנשי אותה העיר, אבל ממונא דמצי מסלקי נפשיהו הרשו' בידם לסלק ולדון, נמצא לפי זאת הסוגיא יוכלו בני דינא של טבריה לדון כנגד אנשי חמתן ולנדותן על סירובם ובלבד שיסלקו עצמם מחלק המגיעם על הממון, ג"כ שנינו פ' השותפי' [שם ח' ע"ב] ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן, ופי' רבי' יוסף הלוי לקנוס נדוי או מלקות באשר ירצו, ומכל זה יראה אולי לאנשי טבריה לכוף לאנשי חמתן בקנס נדוי, אך אנשי חמתן יוכלו לטעון שלא נאמרה ההלכה להשליט בני העיר רק על בני עירם אך לזולתם אין להם שלטנות, והביאו ראיה על זה מהנהו טבחי [שם ט' ע"א] דאתנו אהדדי דכל מאי דעביד ביומ' דחבריה לקרעו למשכיה ועלה אקשי להסיע על קיצותן, וזה לא היה כי אם בני העיר זה על זה, ואע"פ כן כי איכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו, עוד שנינו פ' דיני ממונות [סנהדרין כ"ג ע"א] תנינא זה בורר לו אחד וזה בורר לא אחד, ואסיקנא בגמ' זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררין להם אחד ומתוך כך יצא הדין לאמתו, אם כן מאחר שכל אחד מהבעלי דינין יש להם לברור דיין אחד לעצמו איך נוכל לנדות האחד את חברו או הרבים את חביריהם לסבת סירוב אם לא יבקשום על הבירור ראשונים שכנגדם ומאנוהו, ובההיא דחזקת הבתים לא קשיא מידי, דמהתם לא משמע שיוכל האחד לדון את חברו אם סלק עצמו מחלקו המגיעו מבלתי יברור שכנגדו יצטרף עמו, ואעפ"כ נצטרכנו שלא יהיה נוגע בדבר, כי כל נוגע מאי זה צד שיוברר לא יוכל לדון, לזה יפול אצלי הספק איך יקרא סרבן ומי יוכל לנדות את חברו אם לא יתבעהו תחלה כדינו המבואר, ישאל אדוננו משפט האורים המאירים פנים בהלכה, ויורנו אי זה דרך ישכון אור כדת וכהלכה, יודיענו באר הטב בלי מסך ובלי מכסה את אשר יראה אליו מדברי רבינא ורב אשי, ועל דברי הרב אדע אשען ואעמוד, מדברי רבינו נלמוד, פי המדבר יושב בקרקע ביעותיה דרביה עליה, משתחוה לצלם דמות תבנית האדון ממקומו, אני הוא נכספה וגם כלתה נפשי לראות פני האדון, אזכה ואיתוב בטולא דכפתא דחמריה, אני אני הוא הדורש שלום מעלתו, ומחלה בעד פני השם להאריך ימי חייתו על הארץ, וקרני הודו להרים כחשקו, וכחשק המדבר עבד עבדיו, החושקו בכל חשק. שלמה ב"ר יעקב דקרקשונה נב"ת.
שאלה, אנשי חמתן ואנשי טבריה הסמוכים זה לזה כו' עד בלתי ישפטום הם. תשובה, על המבקש הראשון אם יחוייבו אנשי חמתן לפרוע אם אנשי טבריה בהוצאות העיר וגורמותיה כפי משפט התורה אם לאו, והבאת על זו סוגיא דבר מאתא אבר מאתא מצי מעכב היכא דלא שייך בכרגא, ונכנס הספק אם יש ללמוד ממנה שיתחייב למיתב כרגא בהדייהו או כלה מילתא לעכבו מלעשות עסק וסחורה שם, ע"כ, אין ספק שכל אותן ההלכות בדין העכוב הוא, לא למיתב כרגא בהדייהו, שהרי אם שייך בכרגא דמלכא ואע"ג דלא בהדייהו הוא דשייך ולא מרווחי משום מאי דפרע ולא מידי הא לא מצו מעכבי עליה, דהכי הוא ופירושא דלישנא דגמ' דאי שייך בכרגא לא מצי מעכבי, שכיון שהוא פורע מנת המלך כמו שהוא פורע האחר הרי זה מה שכולל את כלם ועושה אותם כבני עיר אחת, ולא נצריך שיקל בר מתא זה משאו בשביל פרעון דהאיך, ולא יסופק אדם שאם יבא אדם מעיר אחרת שהיא משרה של טבריה בטבריה ופורע בעירו מנת המלך שאין בני טבריה יכולין לעכב עליה מלסחור ולהתעסק בטבריה, שהרי שייך בכרגא הוא, ואע"פ שאינו פורע עמהם במה שהם פורעים, והספק הנכנס בין רבית לסחורה שכתבת, דלא דמי לסחורה דהתם מעבר רווחא מינייהו אבל הלואת הרבית לא חשבוה בשום מקום כי אם כמניח מעותיו על קרן הצבי מן אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר עד שתראה ההוצאה מידם חשבוה הצלה בכל מקום, ע"כ, האיך חלוקה ליתה, דהכי נמי בכל סחורה הנמכרת באשראי תוכל לומ' דבר זה, ונראה לי שאין חלוק ביניהם דודאי בין בעסק הסחורות בין בעסק הרבית מצו מעכבי עליהו, כיון דלא שייכי בכרגא, דמ"מ איתיה לההוא טעמ' דקא פסקי לחיותיהו, וכ"ש באתרא דנהיגי דרוב חיותיהו מרבית הוה, ואע"ג דאסרי רבנן רבית דגוי [ב"מ ע' ע"ב], ושמא מן הדרך הזה תחלוק ותאמ' דלא מצו מעכבי עליהו דכיון דאין רוח חכמים נוחה מההוא עסקא לא שייכא בהו תקנתא דידהו, לא היא, דהא רב חייא בריה דרב הונא [אמר] דכדי חייו מותר [שם], וכבר ידעת מה שהסכימו עליו המפרשי' בענין כדי חייו לפי הדורות הללו, ואיכא נמי מרבוותא דלא פסיקא להו ההוא אצרכתא דלא נצרכה אלא לרבית דגוי, משום דאיכא לישנא בתרא, אלא שאיני בא עכשו לדון בכך, דפשיטנא לה לאידך גיסא שהיא דרך גדולי המורים, נמצא עתה שבדין הוא דלעכבו בני טבריה על בני חמתן דלא לאעסוקי שום עסק בין דסחורות בין דרבית בטבריה, ואי שייכא בכרגא דמלכא דטבריה ואע"ג דלא פרעי להו לבני טבריה ולא מידי לא מצו למעכבי עליהו כמו שהתבאר, והיכא דאית להו לאנשי חמתן סחורות וחובות בעיר טבריה שלא (י)עכבו בני טבריה על ידם עד השתא, ולא אתו לעכובי אלא אמרי דמשום דהנהו סחורות וחובות איתנהו וקיימא בטבריה מחייבי לפי שומתם לפרוע חלקם המגיעם בהוצאותיהם ובמנת מלכם, זה ודאי ממנהגי השריות והמדינות הוא, ומעשים בכל יום שעושים בני הקהלות על זה משפטים ותקנות על שכניהם מפני שהם מעמידין היישוב ההם, וכל מקבל תועלת מהם פורע עמהם לפי תקנות הסכמותיהם, ועל כיוצא בזה אנו אומרים הכל כמנהג המדינה, ואין ראוי לפרוץ גדר, ודאי דההיא תוספתא דמי שיש לו חצר בעיר שהבאת ובנית עליה כל אותן חלוקות דוגמ' היא, אבל יש הבדל זולת מה שכתבת, דהתם אלמלא אותן בורות שיחין ומערות לא היה אדם דר בעיר ונמצאת חרבה וחצר בעיר (חרצה) [חרבה] לאו כלום הוא ומשום הכי משעבדין ליה באותן דברים, ברם הכא אפשר לטלטולי ההוא עסקא ולאפוקי מהתם ואי עסקא דחובות הוא מגבי נמי על ידי ערכאות בדוכתי אחריני, הילכך לא דמי, מ"מ דוגמ' היא וחזוק למה שנהגו ובו ראוי לדון.
ועל המבקש השני, אם נניח שיש חיוב על אנשי חמתן לפרוע עם אנשי טבריה בהוצאותיהם הנה יש להם לאנשי חמתן חותם חירות בשטר הרשאה יתן להם רשות להתעסק בטבריה כאחד מן אנשיה, וגם לא יהיה להם חירות, מחשבת האדון נכרת מתוך מעשיו, מאשר יום יום ישאלוהו אנשי טבריה ליגוש את אחיהם בית ישראל המתגוררים עמהם להתעסק ולא ישמע לקולם מאשר כן גזרה חכמת בית דינו וזה חקו לפטור, זהו לשונך בזאת ההנחה ונסתפקת אם יוכלו בני חמת להנצל מחיובא דרמיא עליהו מדינא משום דין המלך הנזכר, והארכת על זה בהנהו סוגיות דדינא דמלכותא נראות כסותרות קצתן את קצתן. תשובה, ודאי ראוי הוא חכם כמוך לעמוד על דברים הללו מצד מה שבהם מן הקושי, וכבר ראיתי המפרשים והפוסקים בענין דינא דמלכות' דינא בלבול גדול יארך ענינו, עד שהרב בעל העטור לא קבע מסמרים על דברי שמואל לעשות מעשה כדבריו בכל אותן מקומות אשר הוזכרו, ומפני שאין לי פנאי אין אני יכול להרחיב במה שאני רואה מחלופי סברותיהם, אבל אכתוב בקצרה מה שכבר עלה בידי מזה, ואבנה לך יסוד שממנו תעמוד על דעתי בכל מה שהערות בכתבך. גרסי' בגטין [י' ע"ב] פ"ק גבי מתני' דכל השטרות העולין בערכאות הגוים כשרים חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים, קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה, בשלמ' מכר מכי יהיב זוזי גביה קנה ושטרא ראיה בעלמ', ואי לא דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו וכתבי לה שטרא, אלא מתנה במאי קנייה ליה בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמ' הוא, אמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, ואי בעי אימ' תני חוץ מגטי נשים, פי' בעלי הגמ' הוא שרצו קצתם להעזר על זאת הקושיא במימר' דשמואל דאמ' בעלמ' דינא דמלכותא דינא, ובקצת נסחי אמ' אביי דינא דמלכות' דינא, ולא שמואל הוא שהביא זאת המימרא על זאת הקושיא, ופירושא הכי, כיון שדבר של ממון הוא וסמכי אינשי במה שהם נושאין ונותנין אשטרי דערכאות, עבדינן אפומיהו דקי"ל דינא דמלכותא דינא, ומלכותא וערכאות חדא מילתא היא, שהמלך הוא המניח הנימוס הכולל שהוא הדין, וממנה החכמים והשופטים עורכי הדינין ההם ונותן להם רשות לדון על פיהם, והם הידועים לנו באמת דלא מזייפי ולא מקבלי שוחדא, והיינו דאמרי' [שם י"א ע"א] רבינא סבר לאכשור בכפניתא דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן, פי' שהם הממונים הידועים מרשות המלך, וברור לנו שהם אינם מעוותין דין, וכדאמרי' התם [ב"ב קס"ד ע"ב] שנה ראשונה קוראין לו ערכם שענינו על המלך מניח ועורך המשפטים והנמוסים, ומשום הכי סמכי' עליהו ועושין מעשה על פי השטרות שנעשו ואח"כ עלו ונתקיימו באותן ערכאות אפי' דשעדיהן גוים, דאם איתא דזיופא איכא במילתא לא מקיימי להו, ואי בעית אימ' חוץ (מבגטי) [מכגטי] נשים, פי' שהם מתנה והודאות ודכוותיהו, דבודאי בהנהו לא סמכי אשטרות דידהו משום דינא דמלכותא, דלא אמרי' דינא דמלכותא דינא במה שהותר במוחלט דין מדיני התורה, כי הכא, שכל סמך הדין על עדות השטר גרידא הוא והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע, ואשתכח דקא מפקי' ממונא על סמך עדי גוים גרידא, דהא תינח גבי מכר ודכוותיה כגון הלואות דהתם על מעשה דפרעון זוזי קא מסהדי ומקיים סהדותיהו בערכאות ואנן סהדי דאי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוו מרעי נפשיהו למכתב ולהעלות בערכאות, דכל כי האי גוונא דמתלי במעשה ודבור דודאי אית להו למיחש דמגלי זיופייהו קמי ערכאות כי אתי בעל דין וצווח קמיהו, ואנו ב"ד של ישראל קים לנו דעובדא כי האי בערכאות ליכא בה זיופא וכאלו שני עדים על הדבר וראינו נתינת המעות, והיינו דאמרי' [גיטין י' ע"א] דשטרא ראייה בעלמ', ואנחנו הם היודעים שהמעשה כן היה כמו שכתוב, והוא שיהיה השטר המוצא לראיה עשוי כשטרי ישראל ובכתב שאינו יכול להזדייף, אבל שטרות דלא מסהדי על שום מעשה אלא על דבור בעלמ' ואיכא תמן חששא דזיופא דאנן לא קים לן בהכי, בההוא ודאי אי עבדינן עובדא אפומא דההוא שטרא עברינן אדין תורה ולא אמרו דינא דמלכותא דינא לאפקועי דין תורה, ומנא תימרה דפסולה דערכאות היכא דליכא מעשה דאוריתא הוא, מדאמרי' בסוגיא דלעיל [שם ט' ע"ב], והא ערכאות דפסולה דאוריתא הוא וקתני, והכי סלקא לן, ולא נקטינן במתנה ודכוותה כגון הודאות ומחילות למסמך על הני שטרות אלא אי איכא תמן עדי מסירה ישראל כדאי' התם, לקצת רבוותא למגבא מבני חרי, ולקצת אפי' ממשעבדי, אם כן הגענו במאמ' שמואל [ב"ק קי"ג ע"ב] וסברתו שסמך אליו תדע דקטלי דקלי ועבדי גשרי כו' לבאר, שלא השתרשה זאת הסברא אלא מן ההכרח המגיענו מפני שאנו מונהגים מהם וא"א במדיניות כמו דיני ממונות מזולת שנתנהג במנהג מנהיג המדינה ומניח נימוסיה בהכרח יהיה מי שיהיה, וזה במה שלא יסתור מצוה ממצות התורה אע"פ שיסתר אי זה דבר מדברי סופרי', ובלבד שיהי' בממון, והם אמרו והם אמרו, והיינו דאמרי' התם [ב"ב נ"ה ע"א] על מימרא דרב הונא בריה דרב יהושע אע"פ שערי דכדא משתעבדא לכרגא, אמ' רב אשי אמ' לי רב הונא בר נתן קשי בה אמימ' אם כן בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כו', כלומ' דלא אלים דינא דמלכות' לבטל ירושת בנו הבכור שהוא דין תורה, תדע שאין אנו מכשירין עידיהם ושופטיהם ודייניהם משום דינא דמלכותא דינא, ובפי' אמרו [גיטין פ"ח ע"ב] לפניהם ולא לפני גוים ואפי' אתה יודע כו', והנהו גשרי כי עברינן עליהו לא עברינן על איסור גזל, דאנן לא קטלינן להו ושליחא דמלכא הוא דקטל להו, כדאי' התם, אלא משום דינא דמלכותא מפקע מינן איסור תשמיש דידהו, וזה דכי היכי דאמר רבנן [שם ל"ו ע"ב] הפקר ב"ד הפקר, בהנהו מילי דחזו לאפקורי ממונא, הכי נמי אמרו הפקר מלכא הפקר כאלו הוא הפקר ב"ד ושרי לאשתמושי בההוא ממונא דמפקר, וכי מצרך גשרא שהוא צורך גדול לכל מפני הנחץ אמ' מלכא שיהיו כל האילנות הפקר עד שיתוקן, ובזה נתקן המאמ' וסרו הספקות, ונודע דהנהו מילי דאתמר עליהו מתני על מה שכתוב בתורה לא נגעי להא מילתא, וקיימא לן נמי בהנהו דבדבר שבממון תנאו קיים כשמוציא הדבור בפיו בצד שאינו מחליט לעקור דבר של תורה, כגון לשון מתנה בעקירת ירושה [ב"ב קכ"ו ע"ב], וכגון [מכות ג' ע"ב] ע"מ שאין עלי אונאה במפרש האונאה, וכגון שלא אשמיטנו בשביעית [שם] וכיוצא בהם, וההיא דבר ישראל דידע בסהדותא דגוי על ישראל חבריה [ב"ק קי"ג ע"ב] כו', הוא מכ"ד דברים שמנדין עליהם לפי שהוא פעולת רשע וזדון, דקא מפקע ממונא דישראל חברו להגיעו ליד גוי שלא כדין במלתא דמבעי ליה לאשתמוטי, ואפי' מסהיד הכי בערכאות ובדבר דלא מזייפי, אם איתא דהכי נהגי דמפקי ממונא אפומ' דחד סהדא דינא הוא דמשמתינן ליה, ואיני רואה אלא שכבר בארתי כל אותן הסוגיות שהבאת בדיני החזקה בין לענין דין הנכסים של הפקר בין לענין השנים שבהם תהיה החזקה, כלהו מילי דרבנן נינהו. נחזור לעניננו ונאמ' לענין הנדון שלפנינו, אם אותו החרות המונח מן המלך לבני חמתן הוא דינא דמלכותא או לא, נראה אם המלך הניח הנימוס ההוא נכלל בכל ארצו על מי שאינו מארצו ודאי דינא דמלכותא הוא, ואם הוא ענין פרטי לבני חמתן מאהבתו שרה או זולת זה [לאו] דינא דמלכותא היא לאפקועי דינא דאיכא לטבריה על חמתן, שדין המלך הוא הכולל כמו שהתבאר.
ועל המבוקש השלישי שהוא בענין הדין שעושין אנשי טבריה לנדות בני חמתן כשרוצין לכופם יפרעו עמהם במה שמוציאי' בעיר טבריה, ודאי הוא כמו שכתבת, דאע"ג דכי מצו לסלוק נפשיהו סלוק גמור מההוא ממונא מצו דייני ומסהדי עליה, אי הוי ההוא דמסלק נפשיה מומחה לרבים ורצו לדון על פיו, אי נמי מבררי הנהו דמסלקי נפשיהו או ההוא דמסלק נפשיה מהבעלי דין, אבל למימ' דמשום דסלוקי נפשיהו לדיינוהו על כרחיהו, בהא ודאי לא אמרי', דלא אתינן אלא לאכשורינהו גרידא, לא למימרא דדייני על פיו, וההיא דלהסיע על קיצתן [ב"ב ח' ע"ב], ודאי הוא דעל בני מתא אמרי' הכי דהכי אסכימו ביניהו אבל על מתא אחרינא לא, ברם נראין הדברי' שעל סמך אחר הוא שאפשר שסמכו אנשי טבריה וה[ו]א דקי"ל כרב נחמן [ב"ק כ"ז ע"ב] דדיינא הוא, דעביד דינא לנפשיה אפי' כי ליכא פסידא, אי משתהי עד דאזיל לבי דינא, ואפי' יחיד מרבים נמי, כדאמרי' [שם כ"ח ע"א] לנקוט פזרא וליתיב, והוא הדין רבים מרבים דעבדי דינא לנפשיהו, וכ"ש כי איכא פסידא, וכי תימ' דלא אמרי' הכי אלא בממונא דאיתיה בעינא כגזלה וכגנבה אי נמי שותפי בשמוש ההוא מדעם דמשתתף להו ביומא דלאו דיליה כדאי' התם בהמניח את הכד [שם כ"ז ע"ב], אפי' להדין חלוקה אי אתו לעכובי עליהו ולא צייתי אי נמי אתו לחיובינהו משום מאי דאית להו בטבריה כמו שקדם, מצי למימ' דמתא לגבי דידהו כממוניהו הוא ואיתי בעיניה, והוי דומיא דממלא רשות הרבים חביות [שם], שסותם דרך חברו, דשייך ביה נמי דינא דעביד איניש לנפשיה, ובהלואה דלא בעינא הויא הוא שאמרו לא ימשכנו אלא בב"ד כדאי' במציעא [קי"ג ע"א], ברם באידך מילי דאיתנהו בעיניהו עביד דינא לנפשיה ודינו דין, כ"ש לדעת הפוסקים שלא חלקו בזה חלוקה כלל, אלא כל שב"ד דנין כמו הדין ההוא שעשה לעצמו דינו דין, בין בממונא דאית' בעיניה בין דליתיה בין ע"י חבלה והכאה בין ע"י זולתו כמו נדוי וכיוצא מן הדברים שכופין בו המסרב לעשות דין, וכן יעשו זה למען ינצל ממונם מידם או יוציאוהו מהם מה שהדין נותן שיתחייבו להם, ואפשר שיהיה בזה האופן לבעלי הדין מפנים מה והאריכות בהם מותר, זה השיעור שראיתי להשיב על שאלותיך אחי השלם בקצרה, ואם אחר העיון יתחדשו לך תשובות על דברי אלה הודיעני כי ערבים עלי דבריך ושמחתני במשאך ובמתנך, ונותן עוז ומפיק רצון רצונו יעטרך ויאדיר הצלחתך, כנפש הנכסף לראות פני כבודך דורש בעד שלומך אל יושב בשמים. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
<h2>דף כא:</h2>
שאלה נשאל לרב אדוני ר' יצחק בן כבוד הרב אדוני ר' מרדכי נ"ע. שאלה, אנשי (חמסן) [חמתן] ואנשי טבריה הסמוכין זה לזה, לאלו שר ומושל עליהם בפני עצמן ולאלו גם כן שר ומושל עליהם בפני עצמן, אין מלכות ושרות נוגעת בחברתה, ולא תגבר בדבר מן הדברים יד האחת על האחרת, כל האחת שולטת בעצמה ולא תאמ' לה חברתה מה תעשה, ויש להם לאנשי חמסן עסק חובות או סחורות בעיר טבריה התעסקו בה מקדם קדמתה ועודם מחזיקי' במלאכה, מוסף להם חמסן חרות קדום משרה של טבריה ירשם להתעסק תוך טבריה, מהו שיבא עתה בית דינה של טבריה אשר הם טובי העיר וברוריה ויכופו אנשי חמסן אשר (אין) [יש] להם ג"כ ב"ד בעצמם טוביהם וברוריהם לפרוע עמהם בהוצאותיהם, בהעלותם כסף המס יתנו אל האדון אדוניהם, או בשאר הוצאות העיר וגורמותיה, וזה בקנס חרם ונדוי על החרם הוא השבועה, מאז למדתנו רבינו אמן על האלה אמן על השבועה, אין לחוש בזולת זה, ולא נצטרך עוד להטריח האדון, אך המקום אשר נפל לי הספק שם אם יחוייבו אנשי חמסן לפרוע עם אנשי טבריה כפי משפט תורתנו הקדושה אם אין, עוד, אם יורני האדון דין אמת על אמתו ומשפט החיוב אתם נשאר לי הספק אם החירות אשר שם להם חק ומשפט בארץ שרה של טבריה יהי להם לעזר ויפוי כח לאנשי חמתן שלא על דין תורה כשמואל [ב"ק קי"ג ע"ב] או נשימהו חספא בעלמא, עוד, אם יורני האדון הדין עם אנשי טבריה ואין להם טענה צודקת לאנשי חמתן שלא לפרוע עמהם נשאר לי מקום הספק אם יש להם רשות לאנשי טבריה לנדותן לאנשי חמתן על זה, כי יש לתבעם בדין לפני ב"ד חשוב בלתי ישפטון הם.
הספק אשר הביאני ראשונה בענין חיוב הפרעון אנשי חמתן ההיא דאמרי' פ' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"ב] אמר רב הונא פשיטא לי בר מתא אבר מתא מצי מעכב ואי יהיב כרגא לא מצי מעכב, מאחר דאמ' רב הונא אי יהיב כרגא לא מצי מעכב, נשמע מינה דליחייב למיהב כרגא בהדיהו, או דילמ' נימא דבהכי לא משתעי שמעתא כי אם לעכובי דלא למזבן סחורתיהו אי נמי למעבד עסקא בהדיהו אבל לכופם לפרוע לא משמע לן מיניה, ואולי ושמא אף למעבד עסקא בהדיהו במתייהו לא מצי לאעכובי, ולא דמי לסחורה, דהתם מעבר רווחא מינייהו, אבל הלואה ברבית לא חששוה לשום מקום רבותינו ז"ל כי אם כמניח מעותיו על קרן הצבי יען אשר פיהם דבר שוא, עד שתראה ההוצאה מידם חשבוה הצלה בכל מקום, עוד מייתי תוספתא [ב"מ פי"א ה"ט] הביאה הרב רבי' יצחק אלפסי ז"ל פ' השותפין, ממנה יפול הספק אצלי, מי (שאין) [שיש] לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו כו', מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לעשות עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל, מאחר דאמרי' דמי שיש לו חצר בעיר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים, נשמע מינה גם כן דמי שיש לו עסק או סחורות בעיר אחרת ישעבדו אותו אנשי העיר אשר יש לו שם העסק לפרוע עמהם במנת המלך העיר ההיא ושרה ובשאר הוצאותיה, אחר אשר ישיגהו התועלת בקיום העיר ההיא, כמו שמשעבדין אותו בבורות שיחין ומערות ואמת המים לסבת השגת התועלת אשר ישיגהו בשכירות חצרו מצדם, או דילמ' שאני התם בבורות שיחין ומערות משום דפסקא לן לחיותיהו דבני נשא, אם מצד הכביסה כמו שאז"ל בפ' אלו נדרים [נדרים פ"א ע"א] שיש בהם ענוי נפש, כשפירש ורדימוס ב"ר יוסי לאיסי בן יהודה טעם אביו שאמ' כביסתן קודמת לחיי אחרים (מורכושם) [ממגרשיהם] ולכל חיתם, ר"ל חיותם, או מצד השתייה שא"א לעולם בלא מים, אם כן קיום חצרו בעיר והשגת תועלתו עם בטול מציאות המים ממנו א"א בשום צד, ואולי לזה ישעבודוהו בם אע"פ שאינו שרוי עמהם באותה העיר, אבל שאר הדברים עשה מהם גזרה כוללת שוללת אמ' ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו בהם כלל אם אינו שרוי עמהם, אע"פ שיקבל בהם תועלת כגון בנין חומה דלתים ובריח, דהא ודאי אי מקרי ואתו גייסי וחריב ליה לקרתא חצרו נמי מחרב בהדה, ונמצא שיקבל תועלת מורגש בבנין החומה והדלתים, אעפ"כ לא ישעבדוהו עמהם מפני ששניהם דברים אפשריים, אפשר שיבא הגייס בעיר ושלא יבא, נמצא שבשום דבר אחר זולתי הנזכרים שא"א קיום העיר עם בטולם לא יוכלו לשעבדו, ואל זה כוונו באמרם בורות שיחין ומערות, אלו הספקות אשר נפלו ברשת דמיוני בדיני תורתנו התמימה.
עתה אתחיל בספק השני אשר יקרני, אע"פ שנניח שיוצא מכלל דבריהם ז"ל חיוב מה, הנה כאשר הזכרתי למעלה יש להם לאנשי חמתן חרות בשטר הרשאה שיתן להם רשות להתעסק בטבריה כאחד מאנשיה, וגם כי לא יהיה להם חירות, מחשבת האדון ההוא נכרת מתוך מעשיו, מאשר יום יום ישאלוהו אנשי טבריה לנגוש את אחיהם בני ישראל המתגוררים עמהם להתעסק ולא ישמע לקולם מאשר כן גזרת חכמת דינו וזה חקו לפטור אותם, לזה נסתפקתי אם יועיל ויעזור לאנשי חמתן ההיא דאמ' שמואל בבא קמא פ' הגוזל [קי"ג ע"א] דינא דמלכותא דינא יביא ראייה על זה [שם ע"ב] מדקטלי דקלי ועבדי גשרי ואנן עברינן עליהו, יראה מזה כי הדברים אשר יאסרו להם משום גזל כאשר ירצה מלך הארץ יגזור הפכו סר אז מעלינו דין העושק והחמס והותר לנו ליהנות ברצון נפשנו מאין אונס, וכן סוגיין בנדרים [כ"ח ע"א] ובכלה תלמודא [ב"ב נ"ד ע"ב], ואם אולי יפול אלי הספק מההיא דנדרים וממקומות אחרים, שמא לא אמ' שמואל זה בדברים שבין אדם לחברו רק בדברים אשר בין המלך והעם, כמו המכסים והנטלים אשר יטילם על אנשי מדינתו, כההיא דנודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין [נדרים כ"ז ע"ב], ועלה הוא דקא מקשה [נדרים וב"ק שם] ההיא דאמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, עד שנצטרך לתרץ במוכס העומד מאליו, יראה מזה אשר יגזור ויכפור למוכס המלך עון יחשב לו, היה זה סבה אולי מאשר הדברים ההם נוגעין למלך, גם כן בהאי דקטלי דקלי ועבדי גשרי, נוכל לומ' שעל המלך נטל לעשות הגשרים לסבת המכסים אשר יטלו בהם, כי לכך תקנו גשרי' ליטול בהם מכסים, ואחר שעל המלך מוטל לעשות יישוב זה לדברים שבינו ובין העם, אך אולי בדברים שבין אדם לחברו לא יבטל דין אחד מדיננו בשביל דינא דמלכותא, ומצאתי סיוע לדברים אלו מה ששנינו במשנת יש נוחלין [ב"ב קכ"ו ע"ב], האומ' איש פלו' בכור הוא לא יטול פי שנים איש פלו' בני לא יירש עם אחיו לא אמ' כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, נראה מזה ענין הירושה שהוא דבר של ממון לא יועיל התנאי לעבור בדבר מדברי תורה, כ"ש שלא יועיל בזה דינא דמלכותא. ועוד מצאתי פ' הגוזל בתרא [ב"ק קי"ג ע"ב], מכריז רבא ואתמ' רב הונא אדסלקין לעילא ונחתין לתתא האי בר ישראל דידע ליה סהדותא דגוי על ישראל חבריה ואזל ומסהיד ביה בי גוים משמתינן ליה מ"ט כיון דמפיק ממונא אפומ' דחד סהדא משמתינן ליה ולא אמרנא אלא בדינא דמגיסתא אבל בי דואר כל חד סהדא למומתא שדו ליה, נראה כי לא היה מחייבו נדוי רק על עברו בדין מדיני תורה, ואם איתא דדינא דמלכותא דינא אחר שהמלך כן גזר, ליהמניה בעד אחד, כל אלו השמועות יורו כי לא נאמ' דינא דמלכותא דינא בדבר שיצא חוץ ממשפטיו הישרים, אבל מה אעשה מהנהו שמעתתא דבפ' חזקת הבתים [ב"ב נ"ד ע"ב], דאמ' רב יהודה אמ' שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהן, ואותבינן עלה הא אמ' [שמואל] דינא דמלכותא דינא ומלכא אמ' לא לקני ארעא אלא באגרתא, ותריץ שם דבגו מטמרי הוו דאינהו גופיהו לא הוו יהבי טסקא ומלכא אמ' מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, אלמ' דמדינא לזכי איהו, משום דמלכא אמר לא לקני אלא באגרתא לא לזכי המחזיק, עוד שנינו שם [נ"ה ע"א] אריסותיה דפרסאי עד ארבעין שנין, ופירש הרב רבינו שמואל באחד מפירושיו, כי במקום הפרסיים אשר מנהגם שלא תועיל חזקה עד ארבעין שנין גם כן לא תועיל אצלנו עד ארבעים שנה אע"פ שבדיננו שלש שנים הויא חזקה, מאחר שחק הארץ ומשפטה ארבעים שנה נוציאהו מידו, יורו כל אלו השמועות כי בדבר שנזכה בדין או נפסידהו לפי פסקי ההלכה ישיגהו ההפך משום דינא דמלכותא, לכן נסתפקתי, אולי ושמא (הויא) [ההוא] דיש נוחלין [שם קכ"ו ע"ב] הויא טעמא משום דירושה הבאה מאליה, ויש לה הבדל משאר דברים שבממון, יורה זה מה שתרצו שם בגמ' דהאי דאמרי' לא אמ' כלום משום דלא ידע דמחיל, כי מפני שענין הירושה הוא כבר בא מאליו מהמוריש ליורש, לא יתכן לומ' בו על דעת התנאים האלו קבלו הענינים על עצמם ומחל מה שכנגדו התנאי, אבל עניני משא ומתן המתחדשים בכל יום יצדק לומר עליהם כי על דעת התנאים נשאו ונתנו בעניני' וחדשום ע"מ כן, ואולי יתכן לומ' כי מה ששם המלך חק בארץ כל אנשי המדינה יקבלו עליהם בתנאי גמור בכל עניניהם ומשאם ומתנם והוי תנאי בדבר שבממון ותנאו קיים אע"פ שהוא מתנה על מה שכתו' בתורה, אם נפשך לומ' מההיא דהגוזל בתר' [ב"ק קי"ג ע"ב] דמשמתינן ליה לבר ישראל דידע ליה סהדותא דגוי על ישראל חבריה ואזל ומסהיד, מאחר שהישראל ישעבד עצמו לפי מנהג החק אשר שם מלך הארץ, ועל דעת כן מ"ט משמתינן ליה, י"ל לאחר דקדוק לשון מפרשים שפירשו דינא דמגיסתא מקבלי שוחד ומעוותי הדין, דהתם הוי טעמא מפני שאין זה דין המלך כי הם יעוותוהו, או נוכל לומ' גם כי לא יעוותוהו התם הוי טעמ' משום דהאי דמפקי ממונא אפומ' דחד סהדותא לאו משום דדינא דמלכות' אך משום דינא דבני נח הקדום אותם שנצטוו על ז' מצות ובתוכם נצטוו על הדינין וכל דיניהם על פי עד אחד ובדיין אחד, ואנחנו זרע אברהם יצאנו מכללם ונתקדשנו בזה ובכל דבר נצטרכנו לשני עדים, ומאחר שזה הוא מחקותיהם ונמוסיהם הקדומי' חלילה לנו לעשותם ולקרות זה דינא דמלכותא אך דינא דבני נח, וזולת זה מצאתי להם עוד לאנשי חמתן מההיא דרב אשי בחזקת הבתים [ב"ב נ"ה ע"א], אמ' רב אשי פרדכתא מסיע מתא (דאכלוה) [וה"מ דאצילתיה] בני מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא, ופי' רשב"ם כי אע"פ שהוא מיושבי העיר ובכלל המגבה אשר ירימו אל האדון יחשב כסף גלגלתו ויבקשו מאת בני העיר כל המגבה בשלמות מאחר ששכחו גבאי המלך אין להם לבני העיר לבקשו דבר, ור"ח פי' אנדיסקי חותם עשה לו המלך לפטרו, כ"ש וכ"ש שיפול אצלי הספק בשאין שרוי עמהם באותה העיר [ו]יש לו חותם יפטרהו, גם לא יהיה לו, אם ישכחהו, שראוי לומ' עליו סייעת' דשמיא הוא, עד הנה מקום הספק אשר הגיע אצלי בדיני הפרעון.
עתה אתחיל בענין הספק אשר יקרני בענין הנדוי, אע"פ שנניח שיהיה להם דין בכל או בקצת לאנשי טבריה אם ישאלום בדין לאנשי חמתן, ואשר הביאני במקום הספק ההיא שמעתתא דפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א], דאקשי עלה דההיא דאמ' שמואל שותפין מעידין זה על זה, מההיא דתניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואצטריך לתרוצי שאני ס"ת דלשמיעה קאי, יראה מזה דמשום דהוי מלתא דלא מצי סלוקי נפשייהו אין דנין ואין מעידין אנשי אותה העיר, אבל ממונא דמצי מסלקי נפשיהו הרשו' בידם לסלק ולדון, נמצא לפי זאת הסוגיא יוכלו בני דינא של טבריה לדון כנגד אנשי חמתן ולנדותן על סירובם ובלבד שיסלקו עצמם מחלק המגיעם על הממון, ג"כ שנינו פ' השותפי' [שם ח' ע"ב] ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן, ופי' רבי' יוסף הלוי לקנוס נדוי או מלקות באשר ירצו, ומכל זה יראה אולי לאנשי טבריה לכוף לאנשי חמתן בקנס נדוי, אך אנשי חמתן יוכלו לטעון שלא נאמרה ההלכה להשליט בני העיר רק על בני עירם אך לזולתם אין להם שלטנות, והביאו ראיה על זה מהנהו טבחי [שם ט' ע"א] דאתנו אהדדי דכל מאי דעביד ביומ' דחבריה לקרעו למשכיה ועלה אקשי להסיע על קיצותן, וזה לא היה כי אם בני העיר זה על זה, ואע"פ כן כי איכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו, עוד שנינו פ' דיני ממונות [סנהדרין כ"ג ע"א] תנינא זה בורר לו אחד וזה בורר לא אחד, ואסיקנא בגמ' זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררין להם אחד ומתוך כך יצא הדין לאמתו, אם כן מאחר שכל אחד מהבעלי דינין יש להם לברור דיין אחד לעצמו איך נוכל לנדות האחד את חברו או הרבים את חביריהם לסבת סירוב אם לא יבקשום על הבירור ראשונים שכנגדם ומאנוהו, ובההיא דחזקת הבתים לא קשיא מידי, דמהתם לא משמע שיוכל האחד לדון את חברו אם סלק עצמו מחלקו המגיעו מבלתי יברור שכנגדו יצטרף עמו, ואעפ"כ נצטרכנו שלא יהיה נוגע בדבר, כי כל נוגע מאי זה צד שיוברר לא יוכל לדון, לזה יפול אצלי הספק איך יקרא סרבן ומי יוכל לנדות את חברו אם לא יתבעהו תחלה כדינו המבואר, ישאל אדוננו משפט האורים המאירים פנים בהלכה, ויורנו אי זה דרך ישכון אור כדת וכהלכה, יודיענו באר הטב בלי מסך ובלי מכסה את אשר יראה אליו מדברי רבינא ורב אשי, ועל דברי הרב אדע אשען ואעמוד, מדברי רבינו נלמוד, פי המדבר יושב בקרקע ביעותיה דרביה עליה, משתחוה לצלם דמות תבנית האדון ממקומו, אני הוא נכספה וגם כלתה נפשי לראות פני האדון, אזכה ואיתוב בטולא דכפתא דחמריה, אני אני הוא הדורש שלום מעלתו, ומחלה בעד פני השם להאריך ימי חייתו על הארץ, וקרני הודו להרים כחשקו, וכחשק המדבר עבד עבדיו, החושקו בכל חשק. שלמה ב"ר יעקב דקרקשונה נב"ת.
שאלה, אנשי חמתן ואנשי טבריה הסמוכים זה לזה כו' עד בלתי ישפטום הם. תשובה, על המבקש הראשון אם יחוייבו אנשי חמתן לפרוע אם אנשי טבריה בהוצאות העיר וגורמותיה כפי משפט התורה אם לאו, והבאת על זו סוגיא דבר מאתא אבר מאתא מצי מעכב היכא דלא שייך בכרגא, ונכנס הספק אם יש ללמוד ממנה שיתחייב למיתב כרגא בהדייהו או כלה מילתא לעכבו מלעשות עסק וסחורה שם, ע"כ, אין ספק שכל אותן ההלכות בדין העכוב הוא, לא למיתב כרגא בהדייהו, שהרי אם שייך בכרגא דמלכא ואע"ג דלא בהדייהו הוא דשייך ולא מרווחי משום מאי דפרע ולא מידי הא לא מצו מעכבי עליה, דהכי הוא ופירושא דלישנא דגמ' דאי שייך בכרגא לא מצי מעכבי, שכיון שהוא פורע מנת המלך כמו שהוא פורע האחר הרי זה מה שכולל את כלם ועושה אותם כבני עיר אחת, ולא נצריך שיקל בר מתא זה משאו בשביל פרעון דהאיך, ולא יסופק אדם שאם יבא אדם מעיר אחרת שהיא משרה של טבריה בטבריה ופורע בעירו מנת המלך שאין בני טבריה יכולין לעכב עליה מלסחור ולהתעסק בטבריה, שהרי שייך בכרגא הוא, ואע"פ שאינו פורע עמהם במה שהם פורעים, והספק הנכנס בין רבית לסחורה שכתבת, דלא דמי לסחורה דהתם מעבר רווחא מינייהו אבל הלואת הרבית לא חשבוה בשום מקום כי אם כמניח מעותיו על קרן הצבי מן אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר עד שתראה ההוצאה מידם חשבוה הצלה בכל מקום, ע"כ, האיך חלוקה ליתה, דהכי נמי בכל סחורה הנמכרת באשראי תוכל לומ' דבר זה, ונראה לי שאין חלוק ביניהם דודאי בין בעסק הסחורות בין בעסק הרבית מצו מעכבי עליהו, כיון דלא שייכי בכרגא, דמ"מ איתיה לההוא טעמ' דקא פסקי לחיותיהו, וכ"ש באתרא דנהיגי דרוב חיותיהו מרבית הוה, ואע"ג דאסרי רבנן רבית דגוי [ב"מ ע' ע"ב], ושמא מן הדרך הזה תחלוק ותאמ' דלא מצו מעכבי עליהו דכיון דאין רוח חכמים נוחה מההוא עסקא לא שייכא בהו תקנתא דידהו, לא היא, דהא רב חייא בריה דרב הונא [אמר] דכדי חייו מותר [שם], וכבר ידעת מה שהסכימו עליו המפרשי' בענין כדי חייו לפי הדורות הללו, ואיכא נמי מרבוותא דלא פסיקא להו ההוא אצרכתא דלא נצרכה אלא לרבית דגוי, משום דאיכא לישנא בתרא, אלא שאיני בא עכשו לדון בכך, דפשיטנא לה לאידך גיסא שהיא דרך גדולי המורים, נמצא עתה שבדין הוא דלעכבו בני טבריה על בני חמתן דלא לאעסוקי שום עסק בין דסחורות בין דרבית בטבריה, ואי שייכא בכרגא דמלכא דטבריה ואע"ג דלא פרעי להו לבני טבריה ולא מידי לא מצו למעכבי עליהו כמו שהתבאר, והיכא דאית להו לאנשי חמתן סחורות וחובות בעיר טבריה שלא (י)עכבו בני טבריה על ידם עד השתא, ולא אתו לעכובי אלא אמרי דמשום דהנהו סחורות וחובות איתנהו וקיימא בטבריה מחייבי לפי שומתם לפרוע חלקם המגיעם בהוצאותיהם ובמנת מלכם, זה ודאי ממנהגי השריות והמדינות הוא, ומעשים בכל יום שעושים בני הקהלות על זה משפטים ותקנות על שכניהם מפני שהם מעמידין היישוב ההם, וכל מקבל תועלת מהם פורע עמהם לפי תקנות הסכמותיהם, ועל כיוצא בזה אנו אומרים הכל כמנהג המדינה, ואין ראוי לפרוץ גדר, ודאי דההיא תוספתא דמי שיש לו חצר בעיר שהבאת ובנית עליה כל אותן חלוקות דוגמ' היא, אבל יש הבדל זולת מה שכתבת, דהתם אלמלא אותן בורות שיחין ומערות לא היה אדם דר בעיר ונמצאת חרבה וחצר בעיר (חרצה) [חרבה] לאו כלום הוא ומשום הכי משעבדין ליה באותן דברים, ברם הכא אפשר לטלטולי ההוא עסקא ולאפוקי מהתם ואי עסקא דחובות הוא מגבי נמי על ידי ערכאות בדוכתי אחריני, הילכך לא דמי, מ"מ דוגמ' היא וחזוק למה שנהגו ובו ראוי לדון.
ועל המבקש השני, אם נניח שיש חיוב על אנשי חמתן לפרוע עם אנשי טבריה בהוצאותיהם הנה יש להם לאנשי חמתן חותם חירות בשטר הרשאה יתן להם רשות להתעסק בטבריה כאחד מן אנשיה, וגם לא יהיה להם חירות, מחשבת האדון נכרת מתוך מעשיו, מאשר יום יום ישאלוהו אנשי טבריה ליגוש את אחיהם בית ישראל המתגוררים עמהם להתעסק ולא ישמע לקולם מאשר כן גזרה חכמת בית דינו וזה חקו לפטור, זהו לשונך בזאת ההנחה ונסתפקת אם יוכלו בני חמת להנצל מחיובא דרמיא עליהו מדינא משום דין המלך הנזכר, והארכת על זה בהנהו סוגיות דדינא דמלכותא נראות כסותרות קצתן את קצתן. תשובה, ודאי ראוי הוא חכם כמוך לעמוד על דברים הללו מצד מה שבהם מן הקושי, וכבר ראיתי המפרשים והפוסקים בענין דינא דמלכות' דינא בלבול גדול יארך ענינו, עד שהרב בעל העטור לא קבע מסמרים על דברי שמואל לעשות מעשה כדבריו בכל אותן מקומות אשר הוזכרו, ומפני שאין לי פנאי אין אני יכול להרחיב במה שאני רואה מחלופי סברותיהם, אבל אכתוב בקצרה מה שכבר עלה בידי מזה, ואבנה לך יסוד שממנו תעמוד על דעתי בכל מה שהערות בכתבך. גרסי' בגטין [י' ע"ב] פ"ק גבי מתני' דכל השטרות העולין בערכאות הגוים כשרים חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים, קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה, בשלמ' מכר מכי יהיב זוזי גביה קנה ושטרא ראיה בעלמ', ואי לא דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו וכתבי לה שטרא, אלא מתנה במאי קנייה ליה בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמ' הוא, אמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, ואי בעי אימ' תני חוץ מגטי נשים, פי' בעלי הגמ' הוא שרצו קצתם להעזר על זאת הקושיא במימר' דשמואל דאמ' בעלמ' דינא דמלכותא דינא, ובקצת נסחי אמ' אביי דינא דמלכות' דינא, ולא שמואל הוא שהביא זאת המימרא על זאת הקושיא, ופירושא הכי, כיון שדבר של ממון הוא וסמכי אינשי במה שהם נושאין ונותנין אשטרי דערכאות, עבדינן אפומיהו דקי"ל דינא דמלכותא דינא, ומלכותא וערכאות חדא מילתא היא, שהמלך הוא המניח הנימוס הכולל שהוא הדין, וממנה החכמים והשופטים עורכי הדינין ההם ונותן להם רשות לדון על פיהם, והם הידועים לנו באמת דלא מזייפי ולא מקבלי שוחדא, והיינו דאמרי' [שם י"א ע"א] רבינא סבר לאכשור בכפניתא דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן, פי' שהם הממונים הידועים מרשות המלך, וברור לנו שהם אינם מעוותין דין, וכדאמרי' התם [ב"ב קס"ד ע"ב] שנה ראשונה קוראין לו ערכם שענינו על המלך מניח ועורך המשפטים והנמוסים, ומשום הכי סמכי' עליהו ועושין מעשה על פי השטרות שנעשו ואח"כ עלו ונתקיימו באותן ערכאות אפי' דשעדיהן גוים, דאם איתא דזיופא איכא במילתא לא מקיימי להו, ואי בעית אימ' חוץ (מבגטי) [מכגטי] נשים, פי' שהם מתנה והודאות ודכוותיהו, דבודאי בהנהו לא סמכי אשטרות דידהו משום דינא דמלכותא, דלא אמרי' דינא דמלכותא דינא במה שהותר במוחלט דין מדיני התורה, כי הכא, שכל סמך הדין על עדות השטר גרידא הוא והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע, ואשתכח דקא מפקי' ממונא על סמך עדי גוים גרידא, דהא תינח גבי מכר ודכוותיה כגון הלואות דהתם על מעשה דפרעון זוזי קא מסהדי ומקיים סהדותיהו בערכאות ואנן סהדי דאי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוו מרעי נפשיהו למכתב ולהעלות בערכאות, דכל כי האי גוונא דמתלי במעשה ודבור דודאי אית להו למיחש דמגלי זיופייהו קמי ערכאות כי אתי בעל דין וצווח קמיהו, ואנו ב"ד של ישראל קים לנו דעובדא כי האי בערכאות ליכא בה זיופא וכאלו שני עדים על הדבר וראינו נתינת המעות, והיינו דאמרי' [גיטין י' ע"א] דשטרא ראייה בעלמ', ואנחנו הם היודעים שהמעשה כן היה כמו שכתוב, והוא שיהיה השטר המוצא לראיה עשוי כשטרי ישראל ובכתב שאינו יכול להזדייף, אבל שטרות דלא מסהדי על שום מעשה אלא על דבור בעלמ' ואיכא תמן חששא דזיופא דאנן לא קים לן בהכי, בההוא ודאי אי עבדינן עובדא אפומא דההוא שטרא עברינן אדין תורה ולא אמרו דינא דמלכותא דינא לאפקועי דין תורה, ומנא תימרה דפסולה דערכאות היכא דליכא מעשה דאוריתא הוא, מדאמרי' בסוגיא דלעיל [שם ט' ע"ב], והא ערכאות דפסולה דאוריתא הוא וקתני, והכי סלקא לן, ולא נקטינן במתנה ודכוותה כגון הודאות ומחילות למסמך על הני שטרות אלא אי איכא תמן עדי מסירה ישראל כדאי' התם, לקצת רבוותא למגבא מבני חרי, ולקצת אפי' ממשעבדי, אם כן הגענו במאמ' שמואל [ב"ק קי"ג ע"ב] וסברתו שסמך אליו תדע דקטלי דקלי ועבדי גשרי כו' לבאר, שלא השתרשה זאת הסברא אלא מן ההכרח המגיענו מפני שאנו מונהגים מהם וא"א במדיניות כמו דיני ממונות מזולת שנתנהג במנהג מנהיג המדינה ומניח נימוסיה בהכרח יהיה מי שיהיה, וזה במה שלא יסתור מצוה ממצות התורה אע"פ שיסתר אי זה דבר מדברי סופרי', ובלבד שיהי' בממון, והם אמרו והם אמרו, והיינו דאמרי' התם [ב"ב נ"ה ע"א] על מימרא דרב הונא בריה דרב יהושע אע"פ שערי דכדא משתעבדא לכרגא, אמ' רב אשי אמ' לי רב הונא בר נתן קשי בה אמימ' אם כן בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כו', כלומ' דלא אלים דינא דמלכות' לבטל ירושת בנו הבכור שהוא דין תורה, תדע שאין אנו מכשירין עידיהם ושופטיהם ודייניהם משום דינא דמלכותא דינא, ובפי' אמרו [גיטין פ"ח ע"ב] לפניהם ולא לפני גוים ואפי' אתה יודע כו', והנהו גשרי כי עברינן עליהו לא עברינן על איסור גזל, דאנן לא קטלינן להו ושליחא דמלכא הוא דקטל להו, כדאי' התם, אלא משום דינא דמלכותא מפקע מינן איסור תשמיש דידהו, וזה דכי היכי דאמר רבנן [שם ל"ו ע"ב] הפקר ב"ד הפקר, בהנהו מילי דחזו לאפקורי ממונא, הכי נמי אמרו הפקר מלכא הפקר כאלו הוא הפקר ב"ד ושרי לאשתמושי בההוא ממונא דמפקר, וכי מצרך גשרא שהוא צורך גדול לכל מפני הנחץ אמ' מלכא שיהיו כל האילנות הפקר עד שיתוקן, ובזה נתקן המאמ' וסרו הספקות, ונודע דהנהו מילי דאתמר עליהו מתני על מה שכתוב בתורה לא נגעי להא מילתא, וקיימא לן נמי בהנהו דבדבר שבממון תנאו קיים כשמוציא הדבור בפיו בצד שאינו מחליט לעקור דבר של תורה, כגון לשון מתנה בעקירת ירושה [ב"ב קכ"ו ע"ב], וכגון [מכות ג' ע"ב] ע"מ שאין עלי אונאה במפרש האונאה, וכגון שלא אשמיטנו בשביעית [שם] וכיוצא בהם, וההיא דבר ישראל דידע בסהדותא דגוי על ישראל חבריה [ב"ק קי"ג ע"ב] כו', הוא מכ"ד דברים שמנדין עליהם לפי שהוא פעולת רשע וזדון, דקא מפקע ממונא דישראל חברו להגיעו ליד גוי שלא כדין במלתא דמבעי ליה לאשתמוטי, ואפי' מסהיד הכי בערכאות ובדבר דלא מזייפי, אם איתא דהכי נהגי דמפקי ממונא אפומ' דחד סהדא דינא הוא דמשמתינן ליה, ואיני רואה אלא שכבר בארתי כל אותן הסוגיות שהבאת בדיני החזקה בין לענין דין הנכסים של הפקר בין לענין השנים שבהם תהיה החזקה, כלהו מילי דרבנן נינהו. נחזור לעניננו ונאמ' לענין הנדון שלפנינו, אם אותו החרות המונח מן המלך לבני חמתן הוא דינא דמלכותא או לא, נראה אם המלך הניח הנימוס ההוא נכלל בכל ארצו על מי שאינו מארצו ודאי דינא דמלכותא הוא, ואם הוא ענין פרטי לבני חמתן מאהבתו שרה או זולת זה [לאו] דינא דמלכותא היא לאפקועי דינא דאיכא לטבריה על חמתן, שדין המלך הוא הכולל כמו שהתבאר.
ועל המבוקש השלישי שהוא בענין הדין שעושין אנשי טבריה לנדות בני חמתן כשרוצין לכופם יפרעו עמהם במה שמוציאי' בעיר טבריה, ודאי הוא כמו שכתבת, דאע"ג דכי מצו לסלוק נפשיהו סלוק גמור מההוא ממונא מצו דייני ומסהדי עליה, אי הוי ההוא דמסלק נפשיה מומחה לרבים ורצו לדון על פיו, אי נמי מבררי הנהו דמסלקי נפשיהו או ההוא דמסלק נפשיה מהבעלי דין, אבל למימ' דמשום דסלוקי נפשיהו לדיינוהו על כרחיהו, בהא ודאי לא אמרי', דלא אתינן אלא לאכשורינהו גרידא, לא למימרא דדייני על פיו, וההיא דלהסיע על קיצתן [ב"ב ח' ע"ב], ודאי הוא דעל בני מתא אמרי' הכי דהכי אסכימו ביניהו אבל על מתא אחרינא לא, ברם נראין הדברי' שעל סמך אחר הוא שאפשר שסמכו אנשי טבריה וה[ו]א דקי"ל כרב נחמן [ב"ק כ"ז ע"ב] דדיינא הוא, דעביד דינא לנפשיה אפי' כי ליכא פסידא, אי משתהי עד דאזיל לבי דינא, ואפי' יחיד מרבים נמי, כדאמרי' [שם כ"ח ע"א] לנקוט פזרא וליתיב, והוא הדין רבים מרבים דעבדי דינא לנפשיהו, וכ"ש כי איכא פסידא, וכי תימ' דלא אמרי' הכי אלא בממונא דאיתיה בעינא כגזלה וכגנבה אי נמי שותפי בשמוש ההוא מדעם דמשתתף להו ביומא דלאו דיליה כדאי' התם בהמניח את הכד [שם כ"ז ע"ב], אפי' להדין חלוקה אי אתו לעכובי עליהו ולא צייתי אי נמי אתו לחיובינהו משום מאי דאית להו בטבריה כמו שקדם, מצי למימ' דמתא לגבי דידהו כממוניהו הוא ואיתי בעיניה, והוי דומיא דממלא רשות הרבים חביות [שם], שסותם דרך חברו, דשייך ביה נמי דינא דעביד איניש לנפשיה, ובהלואה דלא בעינא הויא הוא שאמרו לא ימשכנו אלא בב"ד כדאי' במציעא [קי"ג ע"א], ברם באידך מילי דאיתנהו בעיניהו עביד דינא לנפשיה ודינו דין, כ"ש לדעת הפוסקים שלא חלקו בזה חלוקה כלל, אלא כל שב"ד דנין כמו הדין ההוא שעשה לעצמו דינו דין, בין בממונא דאית' בעיניה בין דליתיה בין ע"י חבלה והכאה בין ע"י זולתו כמו נדוי וכיוצא מן הדברים שכופין בו המסרב לעשות דין, וכן יעשו זה למען ינצל ממונם מידם או יוציאוהו מהם מה שהדין נותן שיתחייבו להם, ואפשר שיהיה בזה האופן לבעלי הדין מפנים מה והאריכות בהם מותר, זה השיעור שראיתי להשיב על שאלותיך אחי השלם בקצרה, ואם אחר העיון יתחדשו לך תשובות על דברי אלה הודיעני כי ערבים עלי דבריך ושמחתני במשאך ובמתנך, ונותן עוז ומפיק רצון רצונו יעטרך ויאדיר הצלחתך, כנפש הנכסף לראות פני כבודך דורש בעד שלומך אל יושב בשמים. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
<h2>דף מג.</h2>
שאלה נשאל לרב אדוני ר' יצחק בן כבוד הרב אדוני ר' מרדכי נ"ע. שאלה, אנשי (חמסן) [חמתן] ואנשי טבריה הסמוכין זה לזה, לאלו שר ומושל עליהם בפני עצמן ולאלו גם כן שר ומושל עליהם בפני עצמן, אין מלכות ושרות נוגעת בחברתה, ולא תגבר בדבר מן הדברים יד האחת על האחרת, כל האחת שולטת בעצמה ולא תאמ' לה חברתה מה תעשה, ויש להם לאנשי חמסן עסק חובות או סחורות בעיר טבריה התעסקו בה מקדם קדמתה ועודם מחזיקי' במלאכה, מוסף להם חמסן חרות קדום משרה של טבריה ירשם להתעסק תוך טבריה, מהו שיבא עתה בית דינה של טבריה אשר הם טובי העיר וברוריה ויכופו אנשי חמסן אשר (אין) [יש] להם ג"כ ב"ד בעצמם טוביהם וברוריהם לפרוע עמהם בהוצאותיהם, בהעלותם כסף המס יתנו אל האדון אדוניהם, או בשאר הוצאות העיר וגורמותיה, וזה בקנס חרם ונדוי על החרם הוא השבועה, מאז למדתנו רבינו אמן על האלה אמן על השבועה, אין לחוש בזולת זה, ולא נצטרך עוד להטריח האדון, אך המקום אשר נפל לי הספק שם אם יחוייבו אנשי חמסן לפרוע עם אנשי טבריה כפי משפט תורתנו הקדושה אם אין, עוד, אם יורני האדון דין אמת על אמתו ומשפט החיוב אתם נשאר לי הספק אם החירות אשר שם להם חק ומשפט בארץ שרה של טבריה יהי להם לעזר ויפוי כח לאנשי חמתן שלא על דין תורה כשמואל [ב"ק קי"ג ע"ב] או נשימהו חספא בעלמא, עוד, אם יורני האדון הדין עם אנשי טבריה ואין להם טענה צודקת לאנשי חמתן שלא לפרוע עמהם נשאר לי מקום הספק אם יש להם רשות לאנשי טבריה לנדותן לאנשי חמתן על זה, כי יש לתבעם בדין לפני ב"ד חשוב בלתי ישפטון הם.
הספק אשר הביאני ראשונה בענין חיוב הפרעון אנשי חמתן ההיא דאמרי' פ' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"ב] אמר רב הונא פשיטא לי בר מתא אבר מתא מצי מעכב ואי יהיב כרגא לא מצי מעכב, מאחר דאמ' רב הונא אי יהיב כרגא לא מצי מעכב, נשמע מינה דליחייב למיהב כרגא בהדיהו, או דילמ' נימא דבהכי לא משתעי שמעתא כי אם לעכובי דלא למזבן סחורתיהו אי נמי למעבד עסקא בהדיהו אבל לכופם לפרוע לא משמע לן מיניה, ואולי ושמא אף למעבד עסקא בהדיהו במתייהו לא מצי לאעכובי, ולא דמי לסחורה, דהתם מעבר רווחא מינייהו, אבל הלואה ברבית לא חששוה לשום מקום רבותינו ז"ל כי אם כמניח מעותיו על קרן הצבי יען אשר פיהם דבר שוא, עד שתראה ההוצאה מידם חשבוה הצלה בכל מקום, עוד מייתי תוספתא [ב"מ פי"א ה"ט] הביאה הרב רבי' יצחק אלפסי ז"ל פ' השותפין, ממנה יפול הספק אצלי, מי (שאין) [שיש] לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו כו', מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לעשות עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל, מאחר דאמרי' דמי שיש לו חצר בעיר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים, נשמע מינה גם כן דמי שיש לו עסק או סחורות בעיר אחרת ישעבדו אותו אנשי העיר אשר יש לו שם העסק לפרוע עמהם במנת המלך העיר ההיא ושרה ובשאר הוצאותיה, אחר אשר ישיגהו התועלת בקיום העיר ההיא, כמו שמשעבדין אותו בבורות שיחין ומערות ואמת המים לסבת השגת התועלת אשר ישיגהו בשכירות חצרו מצדם, או דילמ' שאני התם בבורות שיחין ומערות משום דפסקא לן לחיותיהו דבני נשא, אם מצד הכביסה כמו שאז"ל בפ' אלו נדרים [נדרים פ"א ע"א] שיש בהם ענוי נפש, כשפירש ורדימוס ב"ר יוסי לאיסי בן יהודה טעם אביו שאמ' כביסתן קודמת לחיי אחרים (מורכושם) [ממגרשיהם] ולכל חיתם, ר"ל חיותם, או מצד השתייה שא"א לעולם בלא מים, אם כן קיום חצרו בעיר והשגת תועלתו עם בטול מציאות המים ממנו א"א בשום צד, ואולי לזה ישעבודוהו בם אע"פ שאינו שרוי עמהם באותה העיר, אבל שאר הדברים עשה מהם גזרה כוללת שוללת אמ' ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו בהם כלל אם אינו שרוי עמהם, אע"פ שיקבל בהם תועלת כגון בנין חומה דלתים ובריח, דהא ודאי אי מקרי ואתו גייסי וחריב ליה לקרתא חצרו נמי מחרב בהדה, ונמצא שיקבל תועלת מורגש בבנין החומה והדלתים, אעפ"כ לא ישעבדוהו עמהם מפני ששניהם דברים אפשריים, אפשר שיבא הגייס בעיר ושלא יבא, נמצא שבשום דבר אחר זולתי הנזכרים שא"א קיום העיר עם בטולם לא יוכלו לשעבדו, ואל זה כוונו באמרם בורות שיחין ומערות, אלו הספקות אשר נפלו ברשת דמיוני בדיני תורתנו התמימה.
עתה אתחיל בספק השני אשר יקרני, אע"פ שנניח שיוצא מכלל דבריהם ז"ל חיוב מה, הנה כאשר הזכרתי למעלה יש להם לאנשי חמתן חרות בשטר הרשאה שיתן להם רשות להתעסק בטבריה כאחד מאנשיה, וגם כי לא יהיה להם חירות, מחשבת האדון ההוא נכרת מתוך מעשיו, מאשר יום יום ישאלוהו אנשי טבריה לנגוש את אחיהם בני ישראל המתגוררים עמהם להתעסק ולא ישמע לקולם מאשר כן גזרת חכמת דינו וזה חקו לפטור אותם, לזה נסתפקתי אם יועיל ויעזור לאנשי חמתן ההיא דאמ' שמואל בבא קמא פ' הגוזל [קי"ג ע"א] דינא דמלכותא דינא יביא ראייה על זה [שם ע"ב] מדקטלי דקלי ועבדי גשרי ואנן עברינן עליהו, יראה מזה כי הדברים אשר יאסרו להם משום גזל כאשר ירצה מלך הארץ יגזור הפכו סר אז מעלינו דין העושק והחמס והותר לנו ליהנות ברצון נפשנו מאין אונס, וכן סוגיין בנדרים [כ"ח ע"א] ובכלה תלמודא [ב"ב נ"ד ע"ב], ואם אולי יפול אלי הספק מההיא דנדרים וממקומות אחרים, שמא לא אמ' שמואל זה בדברים שבין אדם לחברו רק בדברים אשר בין המלך והעם, כמו המכסים והנטלים אשר יטילם על אנשי מדינתו, כההיא דנודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין [נדרים כ"ז ע"ב], ועלה הוא דקא מקשה [נדרים וב"ק שם] ההיא דאמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, עד שנצטרך לתרץ במוכס העומד מאליו, יראה מזה אשר יגזור ויכפור למוכס המלך עון יחשב לו, היה זה סבה אולי מאשר הדברים ההם נוגעין למלך, גם כן בהאי דקטלי דקלי ועבדי גשרי, נוכל לומ' שעל המלך נטל לעשות הגשרים לסבת המכסים אשר יטלו בהם, כי לכך תקנו גשרי' ליטול בהם מכסים, ואחר שעל המלך מוטל לעשות יישוב זה לדברים שבינו ובין העם, אך אולי בדברים שבין אדם לחברו לא יבטל דין אחד מדיננו בשביל דינא דמלכותא, ומצאתי סיוע לדברים אלו מה ששנינו במשנת יש נוחלין [ב"ב קכ"ו ע"ב], האומ' איש פלו' בכור הוא לא יטול פי שנים איש פלו' בני לא יירש עם אחיו לא אמ' כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, נראה מזה ענין הירושה שהוא דבר של ממון לא יועיל התנאי לעבור בדבר מדברי תורה, כ"ש שלא יועיל בזה דינא דמלכותא. ועוד מצאתי פ' הגוזל בתרא [ב"ק קי"ג ע"ב], מכריז רבא ואתמ' רב הונא אדסלקין לעילא ונחתין לתתא האי בר ישראל דידע ליה סהדותא דגוי על ישראל חבריה ואזל ומסהיד ביה בי גוים משמתינן ליה מ"ט כיון דמפיק ממונא אפומ' דחד סהדא משמתינן ליה ולא אמרנא אלא בדינא דמגיסתא אבל בי דואר כל חד סהדא למומתא שדו ליה, נראה כי לא היה מחייבו נדוי רק על עברו בדין מדיני תורה, ואם איתא דדינא דמלכותא דינא אחר שהמלך כן גזר, ליהמניה בעד אחד, כל אלו השמועות יורו כי לא נאמ' דינא דמלכותא דינא בדבר שיצא חוץ ממשפטיו הישרים, אבל מה אעשה מהנהו שמעתתא דבפ' חזקת הבתים [ב"ב נ"ד ע"ב], דאמ' רב יהודה אמ' שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהן, ואותבינן עלה הא אמ' [שמואל] דינא דמלכותא דינא ומלכא אמ' לא לקני ארעא אלא באגרתא, ותריץ שם דבגו מטמרי הוו דאינהו גופיהו לא הוו יהבי טסקא ומלכא אמ' מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, אלמ' דמדינא לזכי איהו, משום דמלכא אמר לא לקני אלא באגרתא לא לזכי המחזיק, עוד שנינו שם [נ"ה ע"א] אריסותיה דפרסאי עד ארבעין שנין, ופירש הרב רבינו שמואל באחד מפירושיו, כי במקום הפרסיים אשר מנהגם שלא תועיל חזקה עד ארבעין שנין גם כן לא תועיל אצלנו עד ארבעים שנה אע"פ שבדיננו שלש שנים הויא חזקה, מאחר שחק הארץ ומשפטה ארבעים שנה נוציאהו מידו, יורו כל אלו השמועות כי בדבר שנזכה בדין או נפסידהו לפי פסקי ההלכה ישיגהו ההפך משום דינא דמלכותא, לכן נסתפקתי, אולי ושמא (הויא) [ההוא] דיש נוחלין [שם קכ"ו ע"ב] הויא טעמא משום דירושה הבאה מאליה, ויש לה הבדל משאר דברים שבממון, יורה זה מה שתרצו שם בגמ' דהאי דאמרי' לא אמ' כלום משום דלא ידע דמחיל, כי מפני שענין הירושה הוא כבר בא מאליו מהמוריש ליורש, לא יתכן לומ' בו על דעת התנאים האלו קבלו הענינים על עצמם ומחל מה שכנגדו התנאי, אבל עניני משא ומתן המתחדשים בכל יום יצדק לומר עליהם כי על דעת התנאים נשאו ונתנו בעניני' וחדשום ע"מ כן, ואולי יתכן לומ' כי מה ששם המלך חק בארץ כל אנשי המדינה יקבלו עליהם בתנאי גמור בכל עניניהם ומשאם ומתנם והוי תנאי בדבר שבממון ותנאו קיים אע"פ שהוא מתנה על מה שכתו' בתורה, אם נפשך לומ' מההיא דהגוזל בתר' [ב"ק קי"ג ע"ב] דמשמתינן ליה לבר ישראל דידע ליה סהדותא דגוי על ישראל חבריה ואזל ומסהיד, מאחר שהישראל ישעבד עצמו לפי מנהג החק אשר שם מלך הארץ, ועל דעת כן מ"ט משמתינן ליה, י"ל לאחר דקדוק לשון מפרשים שפירשו דינא דמגיסתא מקבלי שוחד ומעוותי הדין, דהתם הוי טעמא מפני שאין זה דין המלך כי הם יעוותוהו, או נוכל לומ' גם כי לא יעוותוהו התם הוי טעמ' משום דהאי דמפקי ממונא אפומ' דחד סהדותא לאו משום דדינא דמלכות' אך משום דינא דבני נח הקדום אותם שנצטוו על ז' מצות ובתוכם נצטוו על הדינין וכל דיניהם על פי עד אחד ובדיין אחד, ואנחנו זרע אברהם יצאנו מכללם ונתקדשנו בזה ובכל דבר נצטרכנו לשני עדים, ומאחר שזה הוא מחקותיהם ונמוסיהם הקדומי' חלילה לנו לעשותם ולקרות זה דינא דמלכותא אך דינא דבני נח, וזולת זה מצאתי להם עוד לאנשי חמתן מההיא דרב אשי בחזקת הבתים [ב"ב נ"ה ע"א], אמ' רב אשי פרדכתא מסיע מתא (דאכלוה) [וה"מ דאצילתיה] בני מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא, ופי' רשב"ם כי אע"פ שהוא מיושבי העיר ובכלל המגבה אשר ירימו אל האדון יחשב כסף גלגלתו ויבקשו מאת בני העיר כל המגבה בשלמות מאחר ששכחו גבאי המלך אין להם לבני העיר לבקשו דבר, ור"ח פי' אנדיסקי חותם עשה לו המלך לפטרו, כ"ש וכ"ש שיפול אצלי הספק בשאין שרוי עמהם באותה העיר [ו]יש לו חותם יפטרהו, גם לא יהיה לו, אם ישכחהו, שראוי לומ' עליו סייעת' דשמיא הוא, עד הנה מקום הספק אשר הגיע אצלי בדיני הפרעון.
עתה אתחיל בענין הספק אשר יקרני בענין הנדוי, אע"פ שנניח שיהיה להם דין בכל או בקצת לאנשי טבריה אם ישאלום בדין לאנשי חמתן, ואשר הביאני במקום הספק ההיא שמעתתא דפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א], דאקשי עלה דההיא דאמ' שמואל שותפין מעידין זה על זה, מההיא דתניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואצטריך לתרוצי שאני ס"ת דלשמיעה קאי, יראה מזה דמשום דהוי מלתא דלא מצי סלוקי נפשייהו אין דנין ואין מעידין אנשי אותה העיר, אבל ממונא דמצי מסלקי נפשיהו הרשו' בידם לסלק ולדון, נמצא לפי זאת הסוגיא יוכלו בני דינא של טבריה לדון כנגד אנשי חמתן ולנדותן על סירובם ובלבד שיסלקו עצמם מחלק המגיעם על הממון, ג"כ שנינו פ' השותפי' [שם ח' ע"ב] ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן, ופי' רבי' יוסף הלוי לקנוס נדוי או מלקות באשר ירצו, ומכל זה יראה אולי לאנשי טבריה לכוף לאנשי חמתן בקנס נדוי, אך אנשי חמתן יוכלו לטעון שלא נאמרה ההלכה להשליט בני העיר רק על בני עירם אך לזולתם אין להם שלטנות, והביאו ראיה על זה מהנהו טבחי [שם ט' ע"א] דאתנו אהדדי דכל מאי דעביד ביומ' דחבריה לקרעו למשכיה ועלה אקשי להסיע על קיצותן, וזה לא היה כי אם בני העיר זה על זה, ואע"פ כן כי איכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו, עוד שנינו פ' דיני ממונות [סנהדרין כ"ג ע"א] תנינא זה בורר לו אחד וזה בורר לא אחד, ואסיקנא בגמ' זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררין להם אחד ומתוך כך יצא הדין לאמתו, אם כן מאחר שכל אחד מהבעלי דינין יש להם לברור דיין אחד לעצמו איך נוכל לנדות האחד את חברו או הרבים את חביריהם לסבת סירוב אם לא יבקשום על הבירור ראשונים שכנגדם ומאנוהו, ובההיא דחזקת הבתים לא קשיא מידי, דמהתם לא משמע שיוכל האחד לדון את חברו אם סלק עצמו מחלקו המגיעו מבלתי יברור שכנגדו יצטרף עמו, ואעפ"כ נצטרכנו שלא יהיה נוגע בדבר, כי כל נוגע מאי זה צד שיוברר לא יוכל לדון, לזה יפול אצלי הספק איך יקרא סרבן ומי יוכל לנדות את חברו אם לא יתבעהו תחלה כדינו המבואר, ישאל אדוננו משפט האורים המאירים פנים בהלכה, ויורנו אי זה דרך ישכון אור כדת וכהלכה, יודיענו באר הטב בלי מסך ובלי מכסה את אשר יראה אליו מדברי רבינא ורב אשי, ועל דברי הרב אדע אשען ואעמוד, מדברי רבינו נלמוד, פי המדבר יושב בקרקע ביעותיה דרביה עליה, משתחוה לצלם דמות תבנית האדון ממקומו, אני הוא נכספה וגם כלתה נפשי לראות פני האדון, אזכה ואיתוב בטולא דכפתא דחמריה, אני אני הוא הדורש שלום מעלתו, ומחלה בעד פני השם להאריך ימי חייתו על הארץ, וקרני הודו להרים כחשקו, וכחשק המדבר עבד עבדיו, החושקו בכל חשק. שלמה ב"ר יעקב דקרקשונה נב"ת.
שאלה, אנשי חמתן ואנשי טבריה הסמוכים זה לזה כו' עד בלתי ישפטום הם. תשובה, על המבקש הראשון אם יחוייבו אנשי חמתן לפרוע אם אנשי טבריה בהוצאות העיר וגורמותיה כפי משפט התורה אם לאו, והבאת על זו סוגיא דבר מאתא אבר מאתא מצי מעכב היכא דלא שייך בכרגא, ונכנס הספק אם יש ללמוד ממנה שיתחייב למיתב כרגא בהדייהו או כלה מילתא לעכבו מלעשות עסק וסחורה שם, ע"כ, אין ספק שכל אותן ההלכות בדין העכוב הוא, לא למיתב כרגא בהדייהו, שהרי אם שייך בכרגא דמלכא ואע"ג דלא בהדייהו הוא דשייך ולא מרווחי משום מאי דפרע ולא מידי הא לא מצו מעכבי עליה, דהכי הוא ופירושא דלישנא דגמ' דאי שייך בכרגא לא מצי מעכבי, שכיון שהוא פורע מנת המלך כמו שהוא פורע האחר הרי זה מה שכולל את כלם ועושה אותם כבני עיר אחת, ולא נצריך שיקל בר מתא זה משאו בשביל פרעון דהאיך, ולא יסופק אדם שאם יבא אדם מעיר אחרת שהיא משרה של טבריה בטבריה ופורע בעירו מנת המלך שאין בני טבריה יכולין לעכב עליה מלסחור ולהתעסק בטבריה, שהרי שייך בכרגא הוא, ואע"פ שאינו פורע עמהם במה שהם פורעים, והספק הנכנס בין רבית לסחורה שכתבת, דלא דמי לסחורה דהתם מעבר רווחא מינייהו אבל הלואת הרבית לא חשבוה בשום מקום כי אם כמניח מעותיו על קרן הצבי מן אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר עד שתראה ההוצאה מידם חשבוה הצלה בכל מקום, ע"כ, האיך חלוקה ליתה, דהכי נמי בכל סחורה הנמכרת באשראי תוכל לומ' דבר זה, ונראה לי שאין חלוק ביניהם דודאי בין בעסק הסחורות בין בעסק הרבית מצו מעכבי עליהו, כיון דלא שייכי בכרגא, דמ"מ איתיה לההוא טעמ' דקא פסקי לחיותיהו, וכ"ש באתרא דנהיגי דרוב חיותיהו מרבית הוה, ואע"ג דאסרי רבנן רבית דגוי [ב"מ ע' ע"ב], ושמא מן הדרך הזה תחלוק ותאמ' דלא מצו מעכבי עליהו דכיון דאין רוח חכמים נוחה מההוא עסקא לא שייכא בהו תקנתא דידהו, לא היא, דהא רב חייא בריה דרב הונא [אמר] דכדי חייו מותר [שם], וכבר ידעת מה שהסכימו עליו המפרשי' בענין כדי חייו לפי הדורות הללו, ואיכא נמי מרבוותא דלא פסיקא להו ההוא אצרכתא דלא נצרכה אלא לרבית דגוי, משום דאיכא לישנא בתרא, אלא שאיני בא עכשו לדון בכך, דפשיטנא לה לאידך גיסא שהיא דרך גדולי המורים, נמצא עתה שבדין הוא דלעכבו בני טבריה על בני חמתן דלא לאעסוקי שום עסק בין דסחורות בין דרבית בטבריה, ואי שייכא בכרגא דמלכא דטבריה ואע"ג דלא פרעי להו לבני טבריה ולא מידי לא מצו למעכבי עליהו כמו שהתבאר, והיכא דאית להו לאנשי חמתן סחורות וחובות בעיר טבריה שלא (י)עכבו בני טבריה על ידם עד השתא, ולא אתו לעכובי אלא אמרי דמשום דהנהו סחורות וחובות איתנהו וקיימא בטבריה מחייבי לפי שומתם לפרוע חלקם המגיעם בהוצאותיהם ובמנת מלכם, זה ודאי ממנהגי השריות והמדינות הוא, ומעשים בכל יום שעושים בני הקהלות על זה משפטים ותקנות על שכניהם מפני שהם מעמידין היישוב ההם, וכל מקבל תועלת מהם פורע עמהם לפי תקנות הסכמותיהם, ועל כיוצא בזה אנו אומרים הכל כמנהג המדינה, ואין ראוי לפרוץ גדר, ודאי דההיא תוספתא דמי שיש לו חצר בעיר שהבאת ובנית עליה כל אותן חלוקות דוגמ' היא, אבל יש הבדל זולת מה שכתבת, דהתם אלמלא אותן בורות שיחין ומערות לא היה אדם דר בעיר ונמצאת חרבה וחצר בעיר (חרצה) [חרבה] לאו כלום הוא ומשום הכי משעבדין ליה באותן דברים, ברם הכא אפשר לטלטולי ההוא עסקא ולאפוקי מהתם ואי עסקא דחובות הוא מגבי נמי על ידי ערכאות בדוכתי אחריני, הילכך לא דמי, מ"מ דוגמ' היא וחזוק למה שנהגו ובו ראוי לדון.
ועל המבקש השני, אם נניח שיש חיוב על אנשי חמתן לפרוע עם אנשי טבריה בהוצאותיהם הנה יש להם לאנשי חמתן חותם חירות בשטר הרשאה יתן להם רשות להתעסק בטבריה כאחד מן אנשיה, וגם לא יהיה להם חירות, מחשבת האדון נכרת מתוך מעשיו, מאשר יום יום ישאלוהו אנשי טבריה ליגוש את אחיהם בית ישראל המתגוררים עמהם להתעסק ולא ישמע לקולם מאשר כן גזרה חכמת בית דינו וזה חקו לפטור, זהו לשונך בזאת ההנחה ונסתפקת אם יוכלו בני חמת להנצל מחיובא דרמיא עליהו מדינא משום דין המלך הנזכר, והארכת על זה בהנהו סוגיות דדינא דמלכותא נראות כסותרות קצתן את קצתן. תשובה, ודאי ראוי הוא חכם כמוך לעמוד על דברים הללו מצד מה שבהם מן הקושי, וכבר ראיתי המפרשים והפוסקים בענין דינא דמלכות' דינא בלבול גדול יארך ענינו, עד שהרב בעל העטור לא קבע מסמרים על דברי שמואל לעשות מעשה כדבריו בכל אותן מקומות אשר הוזכרו, ומפני שאין לי פנאי אין אני יכול להרחיב במה שאני רואה מחלופי סברותיהם, אבל אכתוב בקצרה מה שכבר עלה בידי מזה, ואבנה לך יסוד שממנו תעמוד על דעתי בכל מה שהערות בכתבך. גרסי' בגטין [י' ע"ב] פ"ק גבי מתני' דכל השטרות העולין בערכאות הגוים כשרים חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים, קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה, בשלמ' מכר מכי יהיב זוזי גביה קנה ושטרא ראיה בעלמ', ואי לא דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו וכתבי לה שטרא, אלא מתנה במאי קנייה ליה בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמ' הוא, אמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, ואי בעי אימ' תני חוץ מגטי נשים, פי' בעלי הגמ' הוא שרצו קצתם להעזר על זאת הקושיא במימר' דשמואל דאמ' בעלמ' דינא דמלכותא דינא, ובקצת נסחי אמ' אביי דינא דמלכות' דינא, ולא שמואל הוא שהביא זאת המימרא על זאת הקושיא, ופירושא הכי, כיון שדבר של ממון הוא וסמכי אינשי במה שהם נושאין ונותנין אשטרי דערכאות, עבדינן אפומיהו דקי"ל דינא דמלכותא דינא, ומלכותא וערכאות חדא מילתא היא, שהמלך הוא המניח הנימוס הכולל שהוא הדין, וממנה החכמים והשופטים עורכי הדינין ההם ונותן להם רשות לדון על פיהם, והם הידועים לנו באמת דלא מזייפי ולא מקבלי שוחדא, והיינו דאמרי' [שם י"א ע"א] רבינא סבר לאכשור בכפניתא דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן, פי' שהם הממונים הידועים מרשות המלך, וברור לנו שהם אינם מעוותין דין, וכדאמרי' התם [ב"ב קס"ד ע"ב] שנה ראשונה קוראין לו ערכם שענינו על המלך מניח ועורך המשפטים והנמוסים, ומשום הכי סמכי' עליהו ועושין מעשה על פי השטרות שנעשו ואח"כ עלו ונתקיימו באותן ערכאות אפי' דשעדיהן גוים, דאם איתא דזיופא איכא במילתא לא מקיימי להו, ואי בעית אימ' חוץ (מבגטי) [מכגטי] נשים, פי' שהם מתנה והודאות ודכוותיהו, דבודאי בהנהו לא סמכי אשטרות דידהו משום דינא דמלכותא, דלא אמרי' דינא דמלכותא דינא במה שהותר במוחלט דין מדיני התורה, כי הכא, שכל סמך הדין על עדות השטר גרידא הוא והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע, ואשתכח דקא מפקי' ממונא על סמך עדי גוים גרידא, דהא תינח גבי מכר ודכוותיה כגון הלואות דהתם על מעשה דפרעון זוזי קא מסהדי ומקיים סהדותיהו בערכאות ואנן סהדי דאי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוו מרעי נפשיהו למכתב ולהעלות בערכאות, דכל כי האי גוונא דמתלי במעשה ודבור דודאי אית להו למיחש דמגלי זיופייהו קמי ערכאות כי אתי בעל דין וצווח קמיהו, ואנו ב"ד של ישראל קים לנו דעובדא כי האי בערכאות ליכא בה זיופא וכאלו שני עדים על הדבר וראינו נתינת המעות, והיינו דאמרי' [גיטין י' ע"א] דשטרא ראייה בעלמ', ואנחנו הם היודעים שהמעשה כן היה כמו שכתוב, והוא שיהיה השטר המוצא לראיה עשוי כשטרי ישראל ובכתב שאינו יכול להזדייף, אבל שטרות דלא מסהדי על שום מעשה אלא על דבור בעלמ' ואיכא תמן חששא דזיופא דאנן לא קים לן בהכי, בההוא ודאי אי עבדינן עובדא אפומא דההוא שטרא עברינן אדין תורה ולא אמרו דינא דמלכותא דינא לאפקועי דין תורה, ומנא תימרה דפסולה דערכאות היכא דליכא מעשה דאוריתא הוא, מדאמרי' בסוגיא דלעיל [שם ט' ע"ב], והא ערכאות דפסולה דאוריתא הוא וקתני, והכי סלקא לן, ולא נקטינן במתנה ודכוותה כגון הודאות ומחילות למסמך על הני שטרות אלא אי איכא תמן עדי מסירה ישראל כדאי' התם, לקצת רבוותא למגבא מבני חרי, ולקצת אפי' ממשעבדי, אם כן הגענו במאמ' שמואל [ב"ק קי"ג ע"ב] וסברתו שסמך אליו תדע דקטלי דקלי ועבדי גשרי כו' לבאר, שלא השתרשה זאת הסברא אלא מן ההכרח המגיענו מפני שאנו מונהגים מהם וא"א במדיניות כמו דיני ממונות מזולת שנתנהג במנהג מנהיג המדינה ומניח נימוסיה בהכרח יהיה מי שיהיה, וזה במה שלא יסתור מצוה ממצות התורה אע"פ שיסתר אי זה דבר מדברי סופרי', ובלבד שיהי' בממון, והם אמרו והם אמרו, והיינו דאמרי' התם [ב"ב נ"ה ע"א] על מימרא דרב הונא בריה דרב יהושע אע"פ שערי דכדא משתעבדא לכרגא, אמ' רב אשי אמ' לי רב הונא בר נתן קשי בה אמימ' אם כן בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כו', כלומ' דלא אלים דינא דמלכות' לבטל ירושת בנו הבכור שהוא דין תורה, תדע שאין אנו מכשירין עידיהם ושופטיהם ודייניהם משום דינא דמלכותא דינא, ובפי' אמרו [גיטין פ"ח ע"ב] לפניהם ולא לפני גוים ואפי' אתה יודע כו', והנהו גשרי כי עברינן עליהו לא עברינן על איסור גזל, דאנן לא קטלינן להו ושליחא דמלכא הוא דקטל להו, כדאי' התם, אלא משום דינא דמלכותא מפקע מינן איסור תשמיש דידהו, וזה דכי היכי דאמר רבנן [שם ל"ו ע"ב] הפקר ב"ד הפקר, בהנהו מילי דחזו לאפקורי ממונא, הכי נמי אמרו הפקר מלכא הפקר כאלו הוא הפקר ב"ד ושרי לאשתמושי בההוא ממונא דמפקר, וכי מצרך גשרא שהוא צורך גדול לכל מפני הנחץ אמ' מלכא שיהיו כל האילנות הפקר עד שיתוקן, ובזה נתקן המאמ' וסרו הספקות, ונודע דהנהו מילי דאתמר עליהו מתני על מה שכתוב בתורה לא נגעי להא מילתא, וקיימא לן נמי בהנהו דבדבר שבממון תנאו קיים כשמוציא הדבור בפיו בצד שאינו מחליט לעקור דבר של תורה, כגון לשון מתנה בעקירת ירושה [ב"ב קכ"ו ע"ב], וכגון [מכות ג' ע"ב] ע"מ שאין עלי אונאה במפרש האונאה, וכגון שלא אשמיטנו בשביעית [שם] וכיוצא בהם, וההיא דבר ישראל דידע בסהדותא דגוי על ישראל חבריה [ב"ק קי"ג ע"ב] כו', הוא מכ"ד דברים שמנדין עליהם לפי שהוא פעולת רשע וזדון, דקא מפקע ממונא דישראל חברו להגיעו ליד גוי שלא כדין במלתא דמבעי ליה לאשתמוטי, ואפי' מסהיד הכי בערכאות ובדבר דלא מזייפי, אם איתא דהכי נהגי דמפקי ממונא אפומ' דחד סהדא דינא הוא דמשמתינן ליה, ואיני רואה אלא שכבר בארתי כל אותן הסוגיות שהבאת בדיני החזקה בין לענין דין הנכסים של הפקר בין לענין השנים שבהם תהיה החזקה, כלהו מילי דרבנן נינהו. נחזור לעניננו ונאמ' לענין הנדון שלפנינו, אם אותו החרות המונח מן המלך לבני חמתן הוא דינא דמלכותא או לא, נראה אם המלך הניח הנימוס ההוא נכלל בכל ארצו על מי שאינו מארצו ודאי דינא דמלכותא הוא, ואם הוא ענין פרטי לבני חמתן מאהבתו שרה או זולת זה [לאו] דינא דמלכותא היא לאפקועי דינא דאיכא לטבריה על חמתן, שדין המלך הוא הכולל כמו שהתבאר.
ועל המבוקש השלישי שהוא בענין הדין שעושין אנשי טבריה לנדות בני חמתן כשרוצין לכופם יפרעו עמהם במה שמוציאי' בעיר טבריה, ודאי הוא כמו שכתבת, דאע"ג דכי מצו לסלוק נפשיהו סלוק גמור מההוא ממונא מצו דייני ומסהדי עליה, אי הוי ההוא דמסלק נפשיה מומחה לרבים ורצו לדון על פיו, אי נמי מבררי הנהו דמסלקי נפשיהו או ההוא דמסלק נפשיה מהבעלי דין, אבל למימ' דמשום דסלוקי נפשיהו לדיינוהו על כרחיהו, בהא ודאי לא אמרי', דלא אתינן אלא לאכשורינהו גרידא, לא למימרא דדייני על פיו, וההיא דלהסיע על קיצתן [ב"ב ח' ע"ב], ודאי הוא דעל בני מתא אמרי' הכי דהכי אסכימו ביניהו אבל על מתא אחרינא לא, ברם נראין הדברי' שעל סמך אחר הוא שאפשר שסמכו אנשי טבריה וה[ו]א דקי"ל כרב נחמן [ב"ק כ"ז ע"ב] דדיינא הוא, דעביד דינא לנפשיה אפי' כי ליכא פסידא, אי משתהי עד דאזיל לבי דינא, ואפי' יחיד מרבים נמי, כדאמרי' [שם כ"ח ע"א] לנקוט פזרא וליתיב, והוא הדין רבים מרבים דעבדי דינא לנפשיהו, וכ"ש כי איכא פסידא, וכי תימ' דלא אמרי' הכי אלא בממונא דאיתיה בעינא כגזלה וכגנבה אי נמי שותפי בשמוש ההוא מדעם דמשתתף להו ביומא דלאו דיליה כדאי' התם בהמניח את הכד [שם כ"ז ע"ב], אפי' להדין חלוקה אי אתו לעכובי עליהו ולא צייתי אי נמי אתו לחיובינהו משום מאי דאית להו בטבריה כמו שקדם, מצי למימ' דמתא לגבי דידהו כממוניהו הוא ואיתי בעיניה, והוי דומיא דממלא רשות הרבים חביות [שם], שסותם דרך חברו, דשייך ביה נמי דינא דעביד איניש לנפשיה, ובהלואה דלא בעינא הויא הוא שאמרו לא ימשכנו אלא בב"ד כדאי' במציעא [קי"ג ע"א], ברם באידך מילי דאיתנהו בעיניהו עביד דינא לנפשיה ודינו דין, כ"ש לדעת הפוסקים שלא חלקו בזה חלוקה כלל, אלא כל שב"ד דנין כמו הדין ההוא שעשה לעצמו דינו דין, בין בממונא דאית' בעיניה בין דליתיה בין ע"י חבלה והכאה בין ע"י זולתו כמו נדוי וכיוצא מן הדברים שכופין בו המסרב לעשות דין, וכן יעשו זה למען ינצל ממונם מידם או יוציאוהו מהם מה שהדין נותן שיתחייבו להם, ואפשר שיהיה בזה האופן לבעלי הדין מפנים מה והאריכות בהם מותר, זה השיעור שראיתי להשיב על שאלותיך אחי השלם בקצרה, ואם אחר העיון יתחדשו לך תשובות על דברי אלה הודיעני כי ערבים עלי דבריך ושמחתני במשאך ובמתנך, ונותן עוז ומפיק רצון רצונו יעטרך ויאדיר הצלחתך, כנפש הנכסף לראות פני כבודך דורש בעד שלומך אל יושב בשמים. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
<h2>דף נד:</h2>
שאלה נשאל לרב אדוני ר' יצחק בן כבוד הרב אדוני ר' מרדכי נ"ע. שאלה, אנשי (חמסן) [חמתן] ואנשי טבריה הסמוכין זה לזה, לאלו שר ומושל עליהם בפני עצמן ולאלו גם כן שר ומושל עליהם בפני עצמן, אין מלכות ושרות נוגעת בחברתה, ולא תגבר בדבר מן הדברים יד האחת על האחרת, כל האחת שולטת בעצמה ולא תאמ' לה חברתה מה תעשה, ויש להם לאנשי חמסן עסק חובות או סחורות בעיר טבריה התעסקו בה מקדם קדמתה ועודם מחזיקי' במלאכה, מוסף להם חמסן חרות קדום משרה של טבריה ירשם להתעסק תוך טבריה, מהו שיבא עתה בית דינה של טבריה אשר הם טובי העיר וברוריה ויכופו אנשי חמסן אשר (אין) [יש] להם ג"כ ב"ד בעצמם טוביהם וברוריהם לפרוע עמהם בהוצאותיהם, בהעלותם כסף המס יתנו אל האדון אדוניהם, או בשאר הוצאות העיר וגורמותיה, וזה בקנס חרם ונדוי על החרם הוא השבועה, מאז למדתנו רבינו אמן על האלה אמן על השבועה, אין לחוש בזולת זה, ולא נצטרך עוד להטריח האדון, אך המקום אשר נפל לי הספק שם אם יחוייבו אנשי חמסן לפרוע עם אנשי טבריה כפי משפט תורתנו הקדושה אם אין, עוד, אם יורני האדון דין אמת על אמתו ומשפט החיוב אתם נשאר לי הספק אם החירות אשר שם להם חק ומשפט בארץ שרה של טבריה יהי להם לעזר ויפוי כח לאנשי חמתן שלא על דין תורה כשמואל [ב"ק קי"ג ע"ב] או נשימהו חספא בעלמא, עוד, אם יורני האדון הדין עם אנשי טבריה ואין להם טענה צודקת לאנשי חמתן שלא לפרוע עמהם נשאר לי מקום הספק אם יש להם רשות לאנשי טבריה לנדותן לאנשי חמתן על זה, כי יש לתבעם בדין לפני ב"ד חשוב בלתי ישפטון הם.
הספק אשר הביאני ראשונה בענין חיוב הפרעון אנשי חמתן ההיא דאמרי' פ' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"ב] אמר רב הונא פשיטא לי בר מתא אבר מתא מצי מעכב ואי יהיב כרגא לא מצי מעכב, מאחר דאמ' רב הונא אי יהיב כרגא לא מצי מעכב, נשמע מינה דליחייב למיהב כרגא בהדיהו, או דילמ' נימא דבהכי לא משתעי שמעתא כי אם לעכובי דלא למזבן סחורתיהו אי נמי למעבד עסקא בהדיהו אבל לכופם לפרוע לא משמע לן מיניה, ואולי ושמא אף למעבד עסקא בהדיהו במתייהו לא מצי לאעכובי, ולא דמי לסחורה, דהתם מעבר רווחא מינייהו, אבל הלואה ברבית לא חששוה לשום מקום רבותינו ז"ל כי אם כמניח מעותיו על קרן הצבי יען אשר פיהם דבר שוא, עד שתראה ההוצאה מידם חשבוה הצלה בכל מקום, עוד מייתי תוספתא [ב"מ פי"א ה"ט] הביאה הרב רבי' יצחק אלפסי ז"ל פ' השותפין, ממנה יפול הספק אצלי, מי (שאין) [שיש] לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו כו', מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לעשות עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל, מאחר דאמרי' דמי שיש לו חצר בעיר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים, נשמע מינה גם כן דמי שיש לו עסק או סחורות בעיר אחרת ישעבדו אותו אנשי העיר אשר יש לו שם העסק לפרוע עמהם במנת המלך העיר ההיא ושרה ובשאר הוצאותיה, אחר אשר ישיגהו התועלת בקיום העיר ההיא, כמו שמשעבדין אותו בבורות שיחין ומערות ואמת המים לסבת השגת התועלת אשר ישיגהו בשכירות חצרו מצדם, או דילמ' שאני התם בבורות שיחין ומערות משום דפסקא לן לחיותיהו דבני נשא, אם מצד הכביסה כמו שאז"ל בפ' אלו נדרים [נדרים פ"א ע"א] שיש בהם ענוי נפש, כשפירש ורדימוס ב"ר יוסי לאיסי בן יהודה טעם אביו שאמ' כביסתן קודמת לחיי אחרים (מורכושם) [ממגרשיהם] ולכל חיתם, ר"ל חיותם, או מצד השתייה שא"א לעולם בלא מים, אם כן קיום חצרו בעיר והשגת תועלתו עם בטול מציאות המים ממנו א"א בשום צד, ואולי לזה ישעבודוהו בם אע"פ שאינו שרוי עמהם באותה העיר, אבל שאר הדברים עשה מהם גזרה כוללת שוללת אמ' ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו בהם כלל אם אינו שרוי עמהם, אע"פ שיקבל בהם תועלת כגון בנין חומה דלתים ובריח, דהא ודאי אי מקרי ואתו גייסי וחריב ליה לקרתא חצרו נמי מחרב בהדה, ונמצא שיקבל תועלת מורגש בבנין החומה והדלתים, אעפ"כ לא ישעבדוהו עמהם מפני ששניהם דברים אפשריים, אפשר שיבא הגייס בעיר ושלא יבא, נמצא שבשום דבר אחר זולתי הנזכרים שא"א קיום העיר עם בטולם לא יוכלו לשעבדו, ואל זה כוונו באמרם בורות שיחין ומערות, אלו הספקות אשר נפלו ברשת דמיוני בדיני תורתנו התמימה.
עתה אתחיל בספק השני אשר יקרני, אע"פ שנניח שיוצא מכלל דבריהם ז"ל חיוב מה, הנה כאשר הזכרתי למעלה יש להם לאנשי חמתן חרות בשטר הרשאה שיתן להם רשות להתעסק בטבריה כאחד מאנשיה, וגם כי לא יהיה להם חירות, מחשבת האדון ההוא נכרת מתוך מעשיו, מאשר יום יום ישאלוהו אנשי טבריה לנגוש את אחיהם בני ישראל המתגוררים עמהם להתעסק ולא ישמע לקולם מאשר כן גזרת חכמת דינו וזה חקו לפטור אותם, לזה נסתפקתי אם יועיל ויעזור לאנשי חמתן ההיא דאמ' שמואל בבא קמא פ' הגוזל [קי"ג ע"א] דינא דמלכותא דינא יביא ראייה על זה [שם ע"ב] מדקטלי דקלי ועבדי גשרי ואנן עברינן עליהו, יראה מזה כי הדברים אשר יאסרו להם משום גזל כאשר ירצה מלך הארץ יגזור הפכו סר אז מעלינו דין העושק והחמס והותר לנו ליהנות ברצון נפשנו מאין אונס, וכן סוגיין בנדרים [כ"ח ע"א] ובכלה תלמודא [ב"ב נ"ד ע"ב], ואם אולי יפול אלי הספק מההיא דנדרים וממקומות אחרים, שמא לא אמ' שמואל זה בדברים שבין אדם לחברו רק בדברים אשר בין המלך והעם, כמו המכסים והנטלים אשר יטילם על אנשי מדינתו, כההיא דנודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין [נדרים כ"ז ע"ב], ועלה הוא דקא מקשה [נדרים וב"ק שם] ההיא דאמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, עד שנצטרך לתרץ במוכס העומד מאליו, יראה מזה אשר יגזור ויכפור למוכס המלך עון יחשב לו, היה זה סבה אולי מאשר הדברים ההם נוגעין למלך, גם כן בהאי דקטלי דקלי ועבדי גשרי, נוכל לומ' שעל המלך נטל לעשות הגשרים לסבת המכסים אשר יטלו בהם, כי לכך תקנו גשרי' ליטול בהם מכסים, ואחר שעל המלך מוטל לעשות יישוב זה לדברים שבינו ובין העם, אך אולי בדברים שבין אדם לחברו לא יבטל דין אחד מדיננו בשביל דינא דמלכותא, ומצאתי סיוע לדברים אלו מה ששנינו במשנת יש נוחלין [ב"ב קכ"ו ע"ב], האומ' איש פלו' בכור הוא לא יטול פי שנים איש פלו' בני לא יירש עם אחיו לא אמ' כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, נראה מזה ענין הירושה שהוא דבר של ממון לא יועיל התנאי לעבור בדבר מדברי תורה, כ"ש שלא יועיל בזה דינא דמלכותא. ועוד מצאתי פ' הגוזל בתרא [ב"ק קי"ג ע"ב], מכריז רבא ואתמ' רב הונא אדסלקין לעילא ונחתין לתתא האי בר ישראל דידע ליה סהדותא דגוי על ישראל חבריה ואזל ומסהיד ביה בי גוים משמתינן ליה מ"ט כיון דמפיק ממונא אפומ' דחד סהדא משמתינן ליה ולא אמרנא אלא בדינא דמגיסתא אבל בי דואר כל חד סהדא למומתא שדו ליה, נראה כי לא היה מחייבו נדוי רק על עברו בדין מדיני תורה, ואם איתא דדינא דמלכותא דינא אחר שהמלך כן גזר, ליהמניה בעד אחד, כל אלו השמועות יורו כי לא נאמ' דינא דמלכותא דינא בדבר שיצא חוץ ממשפטיו הישרים, אבל מה אעשה מהנהו שמעתתא דבפ' חזקת הבתים [ב"ב נ"ד ע"ב], דאמ' רב יהודה אמ' שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהן, ואותבינן עלה הא אמ' [שמואל] דינא דמלכותא דינא ומלכא אמ' לא לקני ארעא אלא באגרתא, ותריץ שם דבגו מטמרי הוו דאינהו גופיהו לא הוו יהבי טסקא ומלכא אמ' מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, אלמ' דמדינא לזכי איהו, משום דמלכא אמר לא לקני אלא באגרתא לא לזכי המחזיק, עוד שנינו שם [נ"ה ע"א] אריסותיה דפרסאי עד ארבעין שנין, ופירש הרב רבינו שמואל באחד מפירושיו, כי במקום הפרסיים אשר מנהגם שלא תועיל חזקה עד ארבעין שנין גם כן לא תועיל אצלנו עד ארבעים שנה אע"פ שבדיננו שלש שנים הויא חזקה, מאחר שחק הארץ ומשפטה ארבעים שנה נוציאהו מידו, יורו כל אלו השמועות כי בדבר שנזכה בדין או נפסידהו לפי פסקי ההלכה ישיגהו ההפך משום דינא דמלכותא, לכן נסתפקתי, אולי ושמא (הויא) [ההוא] דיש נוחלין [שם קכ"ו ע"ב] הויא טעמא משום דירושה הבאה מאליה, ויש לה הבדל משאר דברים שבממון, יורה זה מה שתרצו שם בגמ' דהאי דאמרי' לא אמ' כלום משום דלא ידע דמחיל, כי מפני שענין הירושה הוא כבר בא מאליו מהמוריש ליורש, לא יתכן לומ' בו על דעת התנאים האלו קבלו הענינים על עצמם ומחל מה שכנגדו התנאי, אבל עניני משא ומתן המתחדשים בכל יום יצדק לומר עליהם כי על דעת התנאים נשאו ונתנו בעניני' וחדשום ע"מ כן, ואולי יתכן לומ' כי מה ששם המלך חק בארץ כל אנשי המדינה יקבלו עליהם בתנאי גמור בכל עניניהם ומשאם ומתנם והוי תנאי בדבר שבממון ותנאו קיים אע"פ שהוא מתנה על מה שכתו' בתורה, אם נפשך לומ' מההיא דהגוזל בתר' [ב"ק קי"ג ע"ב] דמשמתינן ליה לבר ישראל דידע ליה סהדותא דגוי על ישראל חבריה ואזל ומסהיד, מאחר שהישראל ישעבד עצמו לפי מנהג החק אשר שם מלך הארץ, ועל דעת כן מ"ט משמתינן ליה, י"ל לאחר דקדוק לשון מפרשים שפירשו דינא דמגיסתא מקבלי שוחד ומעוותי הדין, דהתם הוי טעמא מפני שאין זה דין המלך כי הם יעוותוהו, או נוכל לומ' גם כי לא יעוותוהו התם הוי טעמ' משום דהאי דמפקי ממונא אפומ' דחד סהדותא לאו משום דדינא דמלכות' אך משום דינא דבני נח הקדום אותם שנצטוו על ז' מצות ובתוכם נצטוו על הדינין וכל דיניהם על פי עד אחד ובדיין אחד, ואנחנו זרע אברהם יצאנו מכללם ונתקדשנו בזה ובכל דבר נצטרכנו לשני עדים, ומאחר שזה הוא מחקותיהם ונמוסיהם הקדומי' חלילה לנו לעשותם ולקרות זה דינא דמלכותא אך דינא דבני נח, וזולת זה מצאתי להם עוד לאנשי חמתן מההיא דרב אשי בחזקת הבתים [ב"ב נ"ה ע"א], אמ' רב אשי פרדכתא מסיע מתא (דאכלוה) [וה"מ דאצילתיה] בני מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא, ופי' רשב"ם כי אע"פ שהוא מיושבי העיר ובכלל המגבה אשר ירימו אל האדון יחשב כסף גלגלתו ויבקשו מאת בני העיר כל המגבה בשלמות מאחר ששכחו גבאי המלך אין להם לבני העיר לבקשו דבר, ור"ח פי' אנדיסקי חותם עשה לו המלך לפטרו, כ"ש וכ"ש שיפול אצלי הספק בשאין שרוי עמהם באותה העיר [ו]יש לו חותם יפטרהו, גם לא יהיה לו, אם ישכחהו, שראוי לומ' עליו סייעת' דשמיא הוא, עד הנה מקום הספק אשר הגיע אצלי בדיני הפרעון.
עתה אתחיל בענין הספק אשר יקרני בענין הנדוי, אע"פ שנניח שיהיה להם דין בכל או בקצת לאנשי טבריה אם ישאלום בדין לאנשי חמתן, ואשר הביאני במקום הספק ההיא שמעתתא דפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א], דאקשי עלה דההיא דאמ' שמואל שותפין מעידין זה על זה, מההיא דתניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואצטריך לתרוצי שאני ס"ת דלשמיעה קאי, יראה מזה דמשום דהוי מלתא דלא מצי סלוקי נפשייהו אין דנין ואין מעידין אנשי אותה העיר, אבל ממונא דמצי מסלקי נפשיהו הרשו' בידם לסלק ולדון, נמצא לפי זאת הסוגיא יוכלו בני דינא של טבריה לדון כנגד אנשי חמתן ולנדותן על סירובם ובלבד שיסלקו עצמם מחלק המגיעם על הממון, ג"כ שנינו פ' השותפי' [שם ח' ע"ב] ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן, ופי' רבי' יוסף הלוי לקנוס נדוי או מלקות באשר ירצו, ומכל זה יראה אולי לאנשי טבריה לכוף לאנשי חמתן בקנס נדוי, אך אנשי חמתן יוכלו לטעון שלא נאמרה ההלכה להשליט בני העיר רק על בני עירם אך לזולתם אין להם שלטנות, והביאו ראיה על זה מהנהו טבחי [שם ט' ע"א] דאתנו אהדדי דכל מאי דעביד ביומ' דחבריה לקרעו למשכיה ועלה אקשי להסיע על קיצותן, וזה לא היה כי אם בני העיר זה על זה, ואע"פ כן כי איכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו, עוד שנינו פ' דיני ממונות [סנהדרין כ"ג ע"א] תנינא זה בורר לו אחד וזה בורר לא אחד, ואסיקנא בגמ' זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררין להם אחד ומתוך כך יצא הדין לאמתו, אם כן מאחר שכל אחד מהבעלי דינין יש להם לברור דיין אחד לעצמו איך נוכל לנדות האחד את חברו או הרבים את חביריהם לסבת סירוב אם לא יבקשום על הבירור ראשונים שכנגדם ומאנוהו, ובההיא דחזקת הבתים לא קשיא מידי, דמהתם לא משמע שיוכל האחד לדון את חברו אם סלק עצמו מחלקו המגיעו מבלתי יברור שכנגדו יצטרף עמו, ואעפ"כ נצטרכנו שלא יהיה נוגע בדבר, כי כל נוגע מאי זה צד שיוברר לא יוכל לדון, לזה יפול אצלי הספק איך יקרא סרבן ומי יוכל לנדות את חברו אם לא יתבעהו תחלה כדינו המבואר, ישאל אדוננו משפט האורים המאירים פנים בהלכה, ויורנו אי זה דרך ישכון אור כדת וכהלכה, יודיענו באר הטב בלי מסך ובלי מכסה את אשר יראה אליו מדברי רבינא ורב אשי, ועל דברי הרב אדע אשען ואעמוד, מדברי רבינו נלמוד, פי המדבר יושב בקרקע ביעותיה דרביה עליה, משתחוה לצלם דמות תבנית האדון ממקומו, אני הוא נכספה וגם כלתה נפשי לראות פני האדון, אזכה ואיתוב בטולא דכפתא דחמריה, אני אני הוא הדורש שלום מעלתו, ומחלה בעד פני השם להאריך ימי חייתו על הארץ, וקרני הודו להרים כחשקו, וכחשק המדבר עבד עבדיו, החושקו בכל חשק. שלמה ב"ר יעקב דקרקשונה נב"ת.
שאלה, אנשי חמתן ואנשי טבריה הסמוכים זה לזה כו' עד בלתי ישפטום הם. תשובה, על המבקש הראשון אם יחוייבו אנשי חמתן לפרוע אם אנשי טבריה בהוצאות העיר וגורמותיה כפי משפט התורה אם לאו, והבאת על זו סוגיא דבר מאתא אבר מאתא מצי מעכב היכא דלא שייך בכרגא, ונכנס הספק אם יש ללמוד ממנה שיתחייב למיתב כרגא בהדייהו או כלה מילתא לעכבו מלעשות עסק וסחורה שם, ע"כ, אין ספק שכל אותן ההלכות בדין העכוב הוא, לא למיתב כרגא בהדייהו, שהרי אם שייך בכרגא דמלכא ואע"ג דלא בהדייהו הוא דשייך ולא מרווחי משום מאי דפרע ולא מידי הא לא מצו מעכבי עליה, דהכי הוא ופירושא דלישנא דגמ' דאי שייך בכרגא לא מצי מעכבי, שכיון שהוא פורע מנת המלך כמו שהוא פורע האחר הרי זה מה שכולל את כלם ועושה אותם כבני עיר אחת, ולא נצריך שיקל בר מתא זה משאו בשביל פרעון דהאיך, ולא יסופק אדם שאם יבא אדם מעיר אחרת שהיא משרה של טבריה בטבריה ופורע בעירו מנת המלך שאין בני טבריה יכולין לעכב עליה מלסחור ולהתעסק בטבריה, שהרי שייך בכרגא הוא, ואע"פ שאינו פורע עמהם במה שהם פורעים, והספק הנכנס בין רבית לסחורה שכתבת, דלא דמי לסחורה דהתם מעבר רווחא מינייהו אבל הלואת הרבית לא חשבוה בשום מקום כי אם כמניח מעותיו על קרן הצבי מן אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר עד שתראה ההוצאה מידם חשבוה הצלה בכל מקום, ע"כ, האיך חלוקה ליתה, דהכי נמי בכל סחורה הנמכרת באשראי תוכל לומ' דבר זה, ונראה לי שאין חלוק ביניהם דודאי בין בעסק הסחורות בין בעסק הרבית מצו מעכבי עליהו, כיון דלא שייכי בכרגא, דמ"מ איתיה לההוא טעמ' דקא פסקי לחיותיהו, וכ"ש באתרא דנהיגי דרוב חיותיהו מרבית הוה, ואע"ג דאסרי רבנן רבית דגוי [ב"מ ע' ע"ב], ושמא מן הדרך הזה תחלוק ותאמ' דלא מצו מעכבי עליהו דכיון דאין רוח חכמים נוחה מההוא עסקא לא שייכא בהו תקנתא דידהו, לא היא, דהא רב חייא בריה דרב הונא [אמר] דכדי חייו מותר [שם], וכבר ידעת מה שהסכימו עליו המפרשי' בענין כדי חייו לפי הדורות הללו, ואיכא נמי מרבוותא דלא פסיקא להו ההוא אצרכתא דלא נצרכה אלא לרבית דגוי, משום דאיכא לישנא בתרא, אלא שאיני בא עכשו לדון בכך, דפשיטנא לה לאידך גיסא שהיא דרך גדולי המורים, נמצא עתה שבדין הוא דלעכבו בני טבריה על בני חמתן דלא לאעסוקי שום עסק בין דסחורות בין דרבית בטבריה, ואי שייכא בכרגא דמלכא דטבריה ואע"ג דלא פרעי להו לבני טבריה ולא מידי לא מצו למעכבי עליהו כמו שהתבאר, והיכא דאית להו לאנשי חמתן סחורות וחובות בעיר טבריה שלא (י)עכבו בני טבריה על ידם עד השתא, ולא אתו לעכובי אלא אמרי דמשום דהנהו סחורות וחובות איתנהו וקיימא בטבריה מחייבי לפי שומתם לפרוע חלקם המגיעם בהוצאותיהם ובמנת מלכם, זה ודאי ממנהגי השריות והמדינות הוא, ומעשים בכל יום שעושים בני הקהלות על זה משפטים ותקנות על שכניהם מפני שהם מעמידין היישוב ההם, וכל מקבל תועלת מהם פורע עמהם לפי תקנות הסכמותיהם, ועל כיוצא בזה אנו אומרים הכל כמנהג המדינה, ואין ראוי לפרוץ גדר, ודאי דההיא תוספתא דמי שיש לו חצר בעיר שהבאת ובנית עליה כל אותן חלוקות דוגמ' היא, אבל יש הבדל זולת מה שכתבת, דהתם אלמלא אותן בורות שיחין ומערות לא היה אדם דר בעיר ונמצאת חרבה וחצר בעיר (חרצה) [חרבה] לאו כלום הוא ומשום הכי משעבדין ליה באותן דברים, ברם הכא אפשר לטלטולי ההוא עסקא ולאפוקי מהתם ואי עסקא דחובות הוא מגבי נמי על ידי ערכאות בדוכתי אחריני, הילכך לא דמי, מ"מ דוגמ' היא וחזוק למה שנהגו ובו ראוי לדון.
ועל המבקש השני, אם נניח שיש חיוב על אנשי חמתן לפרוע עם אנשי טבריה בהוצאותיהם הנה יש להם לאנשי חמתן חותם חירות בשטר הרשאה יתן להם רשות להתעסק בטבריה כאחד מן אנשיה, וגם לא יהיה להם חירות, מחשבת האדון נכרת מתוך מעשיו, מאשר יום יום ישאלוהו אנשי טבריה ליגוש את אחיהם בית ישראל המתגוררים עמהם להתעסק ולא ישמע לקולם מאשר כן גזרה חכמת בית דינו וזה חקו לפטור, זהו לשונך בזאת ההנחה ונסתפקת אם יוכלו בני חמת להנצל מחיובא דרמיא עליהו מדינא משום דין המלך הנזכר, והארכת על זה בהנהו סוגיות דדינא דמלכותא נראות כסותרות קצתן את קצתן. תשובה, ודאי ראוי הוא חכם כמוך לעמוד על דברים הללו מצד מה שבהם מן הקושי, וכבר ראיתי המפרשים והפוסקים בענין דינא דמלכות' דינא בלבול גדול יארך ענינו, עד שהרב בעל העטור לא קבע מסמרים על דברי שמואל לעשות מעשה כדבריו בכל אותן מקומות אשר הוזכרו, ומפני שאין לי פנאי אין אני יכול להרחיב במה שאני רואה מחלופי סברותיהם, אבל אכתוב בקצרה מה שכבר עלה בידי מזה, ואבנה לך יסוד שממנו תעמוד על דעתי בכל מה שהערות בכתבך. גרסי' בגטין [י' ע"ב] פ"ק גבי מתני' דכל השטרות העולין בערכאות הגוים כשרים חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים, קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה, בשלמ' מכר מכי יהיב זוזי גביה קנה ושטרא ראיה בעלמ', ואי לא דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו וכתבי לה שטרא, אלא מתנה במאי קנייה ליה בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמ' הוא, אמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, ואי בעי אימ' תני חוץ מגטי נשים, פי' בעלי הגמ' הוא שרצו קצתם להעזר על זאת הקושיא במימר' דשמואל דאמ' בעלמ' דינא דמלכותא דינא, ובקצת נסחי אמ' אביי דינא דמלכות' דינא, ולא שמואל הוא שהביא זאת המימרא על זאת הקושיא, ופירושא הכי, כיון שדבר של ממון הוא וסמכי אינשי במה שהם נושאין ונותנין אשטרי דערכאות, עבדינן אפומיהו דקי"ל דינא דמלכותא דינא, ומלכותא וערכאות חדא מילתא היא, שהמלך הוא המניח הנימוס הכולל שהוא הדין, וממנה החכמים והשופטים עורכי הדינין ההם ונותן להם רשות לדון על פיהם, והם הידועים לנו באמת דלא מזייפי ולא מקבלי שוחדא, והיינו דאמרי' [שם י"א ע"א] רבינא סבר לאכשור בכפניתא דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן, פי' שהם הממונים הידועים מרשות המלך, וברור לנו שהם אינם מעוותין דין, וכדאמרי' התם [ב"ב קס"ד ע"ב] שנה ראשונה קוראין לו ערכם שענינו על המלך מניח ועורך המשפטים והנמוסים, ומשום הכי סמכי' עליהו ועושין מעשה על פי השטרות שנעשו ואח"כ עלו ונתקיימו באותן ערכאות אפי' דשעדיהן גוים, דאם איתא דזיופא איכא במילתא לא מקיימי להו, ואי בעית אימ' חוץ (מבגטי) [מכגטי] נשים, פי' שהם מתנה והודאות ודכוותיהו, דבודאי בהנהו לא סמכי אשטרות דידהו משום דינא דמלכותא, דלא אמרי' דינא דמלכותא דינא במה שהותר במוחלט דין מדיני התורה, כי הכא, שכל סמך הדין על עדות השטר גרידא הוא והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע, ואשתכח דקא מפקי' ממונא על סמך עדי גוים גרידא, דהא תינח גבי מכר ודכוותיה כגון הלואות דהתם על מעשה דפרעון זוזי קא מסהדי ומקיים סהדותיהו בערכאות ואנן סהדי דאי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוו מרעי נפשיהו למכתב ולהעלות בערכאות, דכל כי האי גוונא דמתלי במעשה ודבור דודאי אית להו למיחש דמגלי זיופייהו קמי ערכאות כי אתי בעל דין וצווח קמיהו, ואנו ב"ד של ישראל קים לנו דעובדא כי האי בערכאות ליכא בה זיופא וכאלו שני עדים על הדבר וראינו נתינת המעות, והיינו דאמרי' [גיטין י' ע"א] דשטרא ראייה בעלמ', ואנחנו הם היודעים שהמעשה כן היה כמו שכתוב, והוא שיהיה השטר המוצא לראיה עשוי כשטרי ישראל ובכתב שאינו יכול להזדייף, אבל שטרות דלא מסהדי על שום מעשה אלא על דבור בעלמ' ואיכא תמן חששא דזיופא דאנן לא קים לן בהכי, בההוא ודאי אי עבדינן עובדא אפומא דההוא שטרא עברינן אדין תורה ולא אמרו דינא דמלכותא דינא לאפקועי דין תורה, ומנא תימרה דפסולה דערכאות היכא דליכא מעשה דאוריתא הוא, מדאמרי' בסוגיא דלעיל [שם ט' ע"ב], והא ערכאות דפסולה דאוריתא הוא וקתני, והכי סלקא לן, ולא נקטינן במתנה ודכוותה כגון הודאות ומחילות למסמך על הני שטרות אלא אי איכא תמן עדי מסירה ישראל כדאי' התם, לקצת רבוותא למגבא מבני חרי, ולקצת אפי' ממשעבדי, אם כן הגענו במאמ' שמואל [ב"ק קי"ג ע"ב] וסברתו שסמך אליו תדע דקטלי דקלי ועבדי גשרי כו' לבאר, שלא השתרשה זאת הסברא אלא מן ההכרח המגיענו מפני שאנו מונהגים מהם וא"א במדיניות כמו דיני ממונות מזולת שנתנהג במנהג מנהיג המדינה ומניח נימוסיה בהכרח יהיה מי שיהיה, וזה במה שלא יסתור מצוה ממצות התורה אע"פ שיסתר אי זה דבר מדברי סופרי', ובלבד שיהי' בממון, והם אמרו והם אמרו, והיינו דאמרי' התם [ב"ב נ"ה ע"א] על מימרא דרב הונא בריה דרב יהושע אע"פ שערי דכדא משתעבדא לכרגא, אמ' רב אשי אמ' לי רב הונא בר נתן קשי בה אמימ' אם כן בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כו', כלומ' דלא אלים דינא דמלכות' לבטל ירושת בנו הבכור שהוא דין תורה, תדע שאין אנו מכשירין עידיהם ושופטיהם ודייניהם משום דינא דמלכותא דינא, ובפי' אמרו [גיטין פ"ח ע"ב] לפניהם ולא לפני גוים ואפי' אתה יודע כו', והנהו גשרי כי עברינן עליהו לא עברינן על איסור גזל, דאנן לא קטלינן להו ושליחא דמלכא הוא דקטל להו, כדאי' התם, אלא משום דינא דמלכותא מפקע מינן איסור תשמיש דידהו, וזה דכי היכי דאמר רבנן [שם ל"ו ע"ב] הפקר ב"ד הפקר, בהנהו מילי דחזו לאפקורי ממונא, הכי נמי אמרו הפקר מלכא הפקר כאלו הוא הפקר ב"ד ושרי לאשתמושי בההוא ממונא דמפקר, וכי מצרך גשרא שהוא צורך גדול לכל מפני הנחץ אמ' מלכא שיהיו כל האילנות הפקר עד שיתוקן, ובזה נתקן המאמ' וסרו הספקות, ונודע דהנהו מילי דאתמר עליהו מתני על מה שכתוב בתורה לא נגעי להא מילתא, וקיימא לן נמי בהנהו דבדבר שבממון תנאו קיים כשמוציא הדבור בפיו בצד שאינו מחליט לעקור דבר של תורה, כגון לשון מתנה בעקירת ירושה [ב"ב קכ"ו ע"ב], וכגון [מכות ג' ע"ב] ע"מ שאין עלי אונאה במפרש האונאה, וכגון שלא אשמיטנו בשביעית [שם] וכיוצא בהם, וההיא דבר ישראל דידע בסהדותא דגוי על ישראל חבריה [ב"ק קי"ג ע"ב] כו', הוא מכ"ד דברים שמנדין עליהם לפי שהוא פעולת רשע וזדון, דקא מפקע ממונא דישראל חברו להגיעו ליד גוי שלא כדין במלתא דמבעי ליה לאשתמוטי, ואפי' מסהיד הכי בערכאות ובדבר דלא מזייפי, אם איתא דהכי נהגי דמפקי ממונא אפומ' דחד סהדא דינא הוא דמשמתינן ליה, ואיני רואה אלא שכבר בארתי כל אותן הסוגיות שהבאת בדיני החזקה בין לענין דין הנכסים של הפקר בין לענין השנים שבהם תהיה החזקה, כלהו מילי דרבנן נינהו. נחזור לעניננו ונאמ' לענין הנדון שלפנינו, אם אותו החרות המונח מן המלך לבני חמתן הוא דינא דמלכותא או לא, נראה אם המלך הניח הנימוס ההוא נכלל בכל ארצו על מי שאינו מארצו ודאי דינא דמלכותא הוא, ואם הוא ענין פרטי לבני חמתן מאהבתו שרה או זולת זה [לאו] דינא דמלכותא היא לאפקועי דינא דאיכא לטבריה על חמתן, שדין המלך הוא הכולל כמו שהתבאר.
ועל המבוקש השלישי שהוא בענין הדין שעושין אנשי טבריה לנדות בני חמתן כשרוצין לכופם יפרעו עמהם במה שמוציאי' בעיר טבריה, ודאי הוא כמו שכתבת, דאע"ג דכי מצו לסלוק נפשיהו סלוק גמור מההוא ממונא מצו דייני ומסהדי עליה, אי הוי ההוא דמסלק נפשיה מומחה לרבים ורצו לדון על פיו, אי נמי מבררי הנהו דמסלקי נפשיהו או ההוא דמסלק נפשיה מהבעלי דין, אבל למימ' דמשום דסלוקי נפשיהו לדיינוהו על כרחיהו, בהא ודאי לא אמרי', דלא אתינן אלא לאכשורינהו גרידא, לא למימרא דדייני על פיו, וההיא דלהסיע על קיצתן [ב"ב ח' ע"ב], ודאי הוא דעל בני מתא אמרי' הכי דהכי אסכימו ביניהו אבל על מתא אחרינא לא, ברם נראין הדברי' שעל סמך אחר הוא שאפשר שסמכו אנשי טבריה וה[ו]א דקי"ל כרב נחמן [ב"ק כ"ז ע"ב] דדיינא הוא, דעביד דינא לנפשיה אפי' כי ליכא פסידא, אי משתהי עד דאזיל לבי דינא, ואפי' יחיד מרבים נמי, כדאמרי' [שם כ"ח ע"א] לנקוט פזרא וליתיב, והוא הדין רבים מרבים דעבדי דינא לנפשיהו, וכ"ש כי איכא פסידא, וכי תימ' דלא אמרי' הכי אלא בממונא דאיתיה בעינא כגזלה וכגנבה אי נמי שותפי בשמוש ההוא מדעם דמשתתף להו ביומא דלאו דיליה כדאי' התם בהמניח את הכד [שם כ"ז ע"ב], אפי' להדין חלוקה אי אתו לעכובי עליהו ולא צייתי אי נמי אתו לחיובינהו משום מאי דאית להו בטבריה כמו שקדם, מצי למימ' דמתא לגבי דידהו כממוניהו הוא ואיתי בעיניה, והוי דומיא דממלא רשות הרבים חביות [שם], שסותם דרך חברו, דשייך ביה נמי דינא דעביד איניש לנפשיה, ובהלואה דלא בעינא הויא הוא שאמרו לא ימשכנו אלא בב"ד כדאי' במציעא [קי"ג ע"א], ברם באידך מילי דאיתנהו בעיניהו עביד דינא לנפשיה ודינו דין, כ"ש לדעת הפוסקים שלא חלקו בזה חלוקה כלל, אלא כל שב"ד דנין כמו הדין ההוא שעשה לעצמו דינו דין, בין בממונא דאית' בעיניה בין דליתיה בין ע"י חבלה והכאה בין ע"י זולתו כמו נדוי וכיוצא מן הדברים שכופין בו המסרב לעשות דין, וכן יעשו זה למען ינצל ממונם מידם או יוציאוהו מהם מה שהדין נותן שיתחייבו להם, ואפשר שיהיה בזה האופן לבעלי הדין מפנים מה והאריכות בהם מותר, זה השיעור שראיתי להשיב על שאלותיך אחי השלם בקצרה, ואם אחר העיון יתחדשו לך תשובות על דברי אלה הודיעני כי ערבים עלי דבריך ושמחתני במשאך ובמתנך, ונותן עוז ומפיק רצון רצונו יעטרך ויאדיר הצלחתך, כנפש הנכסף לראות פני כבודך דורש בעד שלומך אל יושב בשמים. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
<h2>דף קכו:</h2>
שאלה נשאל לרב אדוני ר' יצחק בן כבוד הרב אדוני ר' מרדכי נ"ע. שאלה, אנשי (חמסן) [חמתן] ואנשי טבריה הסמוכין זה לזה, לאלו שר ומושל עליהם בפני עצמן ולאלו גם כן שר ומושל עליהם בפני עצמן, אין מלכות ושרות נוגעת בחברתה, ולא תגבר בדבר מן הדברים יד האחת על האחרת, כל האחת שולטת בעצמה ולא תאמ' לה חברתה מה תעשה, ויש להם לאנשי חמסן עסק חובות או סחורות בעיר טבריה התעסקו בה מקדם קדמתה ועודם מחזיקי' במלאכה, מוסף להם חמסן חרות קדום משרה של טבריה ירשם להתעסק תוך טבריה, מהו שיבא עתה בית דינה של טבריה אשר הם טובי העיר וברוריה ויכופו אנשי חמסן אשר (אין) [יש] להם ג"כ ב"ד בעצמם טוביהם וברוריהם לפרוע עמהם בהוצאותיהם, בהעלותם כסף המס יתנו אל האדון אדוניהם, או בשאר הוצאות העיר וגורמותיה, וזה בקנס חרם ונדוי על החרם הוא השבועה, מאז למדתנו רבינו אמן על האלה אמן על השבועה, אין לחוש בזולת זה, ולא נצטרך עוד להטריח האדון, אך המקום אשר נפל לי הספק שם אם יחוייבו אנשי חמסן לפרוע עם אנשי טבריה כפי משפט תורתנו הקדושה אם אין, עוד, אם יורני האדון דין אמת על אמתו ומשפט החיוב אתם נשאר לי הספק אם החירות אשר שם להם חק ומשפט בארץ שרה של טבריה יהי להם לעזר ויפוי כח לאנשי חמתן שלא על דין תורה כשמואל [ב"ק קי"ג ע"ב] או נשימהו חספא בעלמא, עוד, אם יורני האדון הדין עם אנשי טבריה ואין להם טענה צודקת לאנשי חמתן שלא לפרוע עמהם נשאר לי מקום הספק אם יש להם רשות לאנשי טבריה לנדותן לאנשי חמתן על זה, כי יש לתבעם בדין לפני ב"ד חשוב בלתי ישפטון הם.
הספק אשר הביאני ראשונה בענין חיוב הפרעון אנשי חמתן ההיא דאמרי' פ' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"ב] אמר רב הונא פשיטא לי בר מתא אבר מתא מצי מעכב ואי יהיב כרגא לא מצי מעכב, מאחר דאמ' רב הונא אי יהיב כרגא לא מצי מעכב, נשמע מינה דליחייב למיהב כרגא בהדיהו, או דילמ' נימא דבהכי לא משתעי שמעתא כי אם לעכובי דלא למזבן סחורתיהו אי נמי למעבד עסקא בהדיהו אבל לכופם לפרוע לא משמע לן מיניה, ואולי ושמא אף למעבד עסקא בהדיהו במתייהו לא מצי לאעכובי, ולא דמי לסחורה, דהתם מעבר רווחא מינייהו, אבל הלואה ברבית לא חששוה לשום מקום רבותינו ז"ל כי אם כמניח מעותיו על קרן הצבי יען אשר פיהם דבר שוא, עד שתראה ההוצאה מידם חשבוה הצלה בכל מקום, עוד מייתי תוספתא [ב"מ פי"א ה"ט] הביאה הרב רבי' יצחק אלפסי ז"ל פ' השותפין, ממנה יפול הספק אצלי, מי (שאין) [שיש] לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו כו', מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לעשות עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל, מאחר דאמרי' דמי שיש לו חצר בעיר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים, נשמע מינה גם כן דמי שיש לו עסק או סחורות בעיר אחרת ישעבדו אותו אנשי העיר אשר יש לו שם העסק לפרוע עמהם במנת המלך העיר ההיא ושרה ובשאר הוצאותיה, אחר אשר ישיגהו התועלת בקיום העיר ההיא, כמו שמשעבדין אותו בבורות שיחין ומערות ואמת המים לסבת השגת התועלת אשר ישיגהו בשכירות חצרו מצדם, או דילמ' שאני התם בבורות שיחין ומערות משום דפסקא לן לחיותיהו דבני נשא, אם מצד הכביסה כמו שאז"ל בפ' אלו נדרים [נדרים פ"א ע"א] שיש בהם ענוי נפש, כשפירש ורדימוס ב"ר יוסי לאיסי בן יהודה טעם אביו שאמ' כביסתן קודמת לחיי אחרים (מורכושם) [ממגרשיהם] ולכל חיתם, ר"ל חיותם, או מצד השתייה שא"א לעולם בלא מים, אם כן קיום חצרו בעיר והשגת תועלתו עם בטול מציאות המים ממנו א"א בשום צד, ואולי לזה ישעבודוהו בם אע"פ שאינו שרוי עמהם באותה העיר, אבל שאר הדברים עשה מהם גזרה כוללת שוללת אמ' ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו בהם כלל אם אינו שרוי עמהם, אע"פ שיקבל בהם תועלת כגון בנין חומה דלתים ובריח, דהא ודאי אי מקרי ואתו גייסי וחריב ליה לקרתא חצרו נמי מחרב בהדה, ונמצא שיקבל תועלת מורגש בבנין החומה והדלתים, אעפ"כ לא ישעבדוהו עמהם מפני ששניהם דברים אפשריים, אפשר שיבא הגייס בעיר ושלא יבא, נמצא שבשום דבר אחר זולתי הנזכרים שא"א קיום העיר עם בטולם לא יוכלו לשעבדו, ואל זה כוונו באמרם בורות שיחין ומערות, אלו הספקות אשר נפלו ברשת דמיוני בדיני תורתנו התמימה.
עתה אתחיל בספק השני אשר יקרני, אע"פ שנניח שיוצא מכלל דבריהם ז"ל חיוב מה, הנה כאשר הזכרתי למעלה יש להם לאנשי חמתן חרות בשטר הרשאה שיתן להם רשות להתעסק בטבריה כאחד מאנשיה, וגם כי לא יהיה להם חירות, מחשבת האדון ההוא נכרת מתוך מעשיו, מאשר יום יום ישאלוהו אנשי טבריה לנגוש את אחיהם בני ישראל המתגוררים עמהם להתעסק ולא ישמע לקולם מאשר כן גזרת חכמת דינו וזה חקו לפטור אותם, לזה נסתפקתי אם יועיל ויעזור לאנשי חמתן ההיא דאמ' שמואל בבא קמא פ' הגוזל [קי"ג ע"א] דינא דמלכותא דינא יביא ראייה על זה [שם ע"ב] מדקטלי דקלי ועבדי גשרי ואנן עברינן עליהו, יראה מזה כי הדברים אשר יאסרו להם משום גזל כאשר ירצה מלך הארץ יגזור הפכו סר אז מעלינו דין העושק והחמס והותר לנו ליהנות ברצון נפשנו מאין אונס, וכן סוגיין בנדרים [כ"ח ע"א] ובכלה תלמודא [ב"ב נ"ד ע"ב], ואם אולי יפול אלי הספק מההיא דנדרים וממקומות אחרים, שמא לא אמ' שמואל זה בדברים שבין אדם לחברו רק בדברים אשר בין המלך והעם, כמו המכסים והנטלים אשר יטילם על אנשי מדינתו, כההיא דנודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין [נדרים כ"ז ע"ב], ועלה הוא דקא מקשה [נדרים וב"ק שם] ההיא דאמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, עד שנצטרך לתרץ במוכס העומד מאליו, יראה מזה אשר יגזור ויכפור למוכס המלך עון יחשב לו, היה זה סבה אולי מאשר הדברים ההם נוגעין למלך, גם כן בהאי דקטלי דקלי ועבדי גשרי, נוכל לומ' שעל המלך נטל לעשות הגשרים לסבת המכסים אשר יטלו בהם, כי לכך תקנו גשרי' ליטול בהם מכסים, ואחר שעל המלך מוטל לעשות יישוב זה לדברים שבינו ובין העם, אך אולי בדברים שבין אדם לחברו לא יבטל דין אחד מדיננו בשביל דינא דמלכותא, ומצאתי סיוע לדברים אלו מה ששנינו במשנת יש נוחלין [ב"ב קכ"ו ע"ב], האומ' איש פלו' בכור הוא לא יטול פי שנים איש פלו' בני לא יירש עם אחיו לא אמ' כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, נראה מזה ענין הירושה שהוא דבר של ממון לא יועיל התנאי לעבור בדבר מדברי תורה, כ"ש שלא יועיל בזה דינא דמלכותא. ועוד מצאתי פ' הגוזל בתרא [ב"ק קי"ג ע"ב], מכריז רבא ואתמ' רב הונא אדסלקין לעילא ונחתין לתתא האי בר ישראל דידע ליה סהדותא דגוי על ישראל חבריה ואזל ומסהיד ביה בי גוים משמתינן ליה מ"ט כיון דמפיק ממונא אפומ' דחד סהדא משמתינן ליה ולא אמרנא אלא בדינא דמגיסתא אבל בי דואר כל חד סהדא למומתא שדו ליה, נראה כי לא היה מחייבו נדוי רק על עברו בדין מדיני תורה, ואם איתא דדינא דמלכותא דינא אחר שהמלך כן גזר, ליהמניה בעד אחד, כל אלו השמועות יורו כי לא נאמ' דינא דמלכותא דינא בדבר שיצא חוץ ממשפטיו הישרים, אבל מה אעשה מהנהו שמעתתא דבפ' חזקת הבתים [ב"ב נ"ד ע"ב], דאמ' רב יהודה אמ' שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהן, ואותבינן עלה הא אמ' [שמואל] דינא דמלכותא דינא ומלכא אמ' לא לקני ארעא אלא באגרתא, ותריץ שם דבגו מטמרי הוו דאינהו גופיהו לא הוו יהבי טסקא ומלכא אמ' מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, אלמ' דמדינא לזכי איהו, משום דמלכא אמר לא לקני אלא באגרתא לא לזכי המחזיק, עוד שנינו שם [נ"ה ע"א] אריסותיה דפרסאי עד ארבעין שנין, ופירש הרב רבינו שמואל באחד מפירושיו, כי במקום הפרסיים אשר מנהגם שלא תועיל חזקה עד ארבעין שנין גם כן לא תועיל אצלנו עד ארבעים שנה אע"פ שבדיננו שלש שנים הויא חזקה, מאחר שחק הארץ ומשפטה ארבעים שנה נוציאהו מידו, יורו כל אלו השמועות כי בדבר שנזכה בדין או נפסידהו לפי פסקי ההלכה ישיגהו ההפך משום דינא דמלכותא, לכן נסתפקתי, אולי ושמא (הויא) [ההוא] דיש נוחלין [שם קכ"ו ע"ב] הויא טעמא משום דירושה הבאה מאליה, ויש לה הבדל משאר דברים שבממון, יורה זה מה שתרצו שם בגמ' דהאי דאמרי' לא אמ' כלום משום דלא ידע דמחיל, כי מפני שענין הירושה הוא כבר בא מאליו מהמוריש ליורש, לא יתכן לומ' בו על דעת התנאים האלו קבלו הענינים על עצמם ומחל מה שכנגדו התנאי, אבל עניני משא ומתן המתחדשים בכל יום יצדק לומר עליהם כי על דעת התנאים נשאו ונתנו בעניני' וחדשום ע"מ כן, ואולי יתכן לומ' כי מה ששם המלך חק בארץ כל אנשי המדינה יקבלו עליהם בתנאי גמור בכל עניניהם ומשאם ומתנם והוי תנאי בדבר שבממון ותנאו קיים אע"פ שהוא מתנה על מה שכתו' בתורה, אם נפשך לומ' מההיא דהגוזל בתר' [ב"ק קי"ג ע"ב] דמשמתינן ליה לבר ישראל דידע ליה סהדותא דגוי על ישראל חבריה ואזל ומסהיד, מאחר שהישראל ישעבד עצמו לפי מנהג החק אשר שם מלך הארץ, ועל דעת כן מ"ט משמתינן ליה, י"ל לאחר דקדוק לשון מפרשים שפירשו דינא דמגיסתא מקבלי שוחד ומעוותי הדין, דהתם הוי טעמא מפני שאין זה דין המלך כי הם יעוותוהו, או נוכל לומ' גם כי לא יעוותוהו התם הוי טעמ' משום דהאי דמפקי ממונא אפומ' דחד סהדותא לאו משום דדינא דמלכות' אך משום דינא דבני נח הקדום אותם שנצטוו על ז' מצות ובתוכם נצטוו על הדינין וכל דיניהם על פי עד אחד ובדיין אחד, ואנחנו זרע אברהם יצאנו מכללם ונתקדשנו בזה ובכל דבר נצטרכנו לשני עדים, ומאחר שזה הוא מחקותיהם ונמוסיהם הקדומי' חלילה לנו לעשותם ולקרות זה דינא דמלכותא אך דינא דבני נח, וזולת זה מצאתי להם עוד לאנשי חמתן מההיא דרב אשי בחזקת הבתים [ב"ב נ"ה ע"א], אמ' רב אשי פרדכתא מסיע מתא (דאכלוה) [וה"מ דאצילתיה] בני מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא, ופי' רשב"ם כי אע"פ שהוא מיושבי העיר ובכלל המגבה אשר ירימו אל האדון יחשב כסף גלגלתו ויבקשו מאת בני העיר כל המגבה בשלמות מאחר ששכחו גבאי המלך אין להם לבני העיר לבקשו דבר, ור"ח פי' אנדיסקי חותם עשה לו המלך לפטרו, כ"ש וכ"ש שיפול אצלי הספק בשאין שרוי עמהם באותה העיר [ו]יש לו חותם יפטרהו, גם לא יהיה לו, אם ישכחהו, שראוי לומ' עליו סייעת' דשמיא הוא, עד הנה מקום הספק אשר הגיע אצלי בדיני הפרעון.
עתה אתחיל בענין הספק אשר יקרני בענין הנדוי, אע"פ שנניח שיהיה להם דין בכל או בקצת לאנשי טבריה אם ישאלום בדין לאנשי חמתן, ואשר הביאני במקום הספק ההיא שמעתתא דפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א], דאקשי עלה דההיא דאמ' שמואל שותפין מעידין זה על זה, מההיא דתניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואצטריך לתרוצי שאני ס"ת דלשמיעה קאי, יראה מזה דמשום דהוי מלתא דלא מצי סלוקי נפשייהו אין דנין ואין מעידין אנשי אותה העיר, אבל ממונא דמצי מסלקי נפשיהו הרשו' בידם לסלק ולדון, נמצא לפי זאת הסוגיא יוכלו בני דינא של טבריה לדון כנגד אנשי חמתן ולנדותן על סירובם ובלבד שיסלקו עצמם מחלק המגיעם על הממון, ג"כ שנינו פ' השותפי' [שם ח' ע"ב] ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן, ופי' רבי' יוסף הלוי לקנוס נדוי או מלקות באשר ירצו, ומכל זה יראה אולי לאנשי טבריה לכוף לאנשי חמתן בקנס נדוי, אך אנשי חמתן יוכלו לטעון שלא נאמרה ההלכה להשליט בני העיר רק על בני עירם אך לזולתם אין להם שלטנות, והביאו ראיה על זה מהנהו טבחי [שם ט' ע"א] דאתנו אהדדי דכל מאי דעביד ביומ' דחבריה לקרעו למשכיה ועלה אקשי להסיע על קיצותן, וזה לא היה כי אם בני העיר זה על זה, ואע"פ כן כי איכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו, עוד שנינו פ' דיני ממונות [סנהדרין כ"ג ע"א] תנינא זה בורר לו אחד וזה בורר לא אחד, ואסיקנא בגמ' זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררין להם אחד ומתוך כך יצא הדין לאמתו, אם כן מאחר שכל אחד מהבעלי דינין יש להם לברור דיין אחד לעצמו איך נוכל לנדות האחד את חברו או הרבים את חביריהם לסבת סירוב אם לא יבקשום על הבירור ראשונים שכנגדם ומאנוהו, ובההיא דחזקת הבתים לא קשיא מידי, דמהתם לא משמע שיוכל האחד לדון את חברו אם סלק עצמו מחלקו המגיעו מבלתי יברור שכנגדו יצטרף עמו, ואעפ"כ נצטרכנו שלא יהיה נוגע בדבר, כי כל נוגע מאי זה צד שיוברר לא יוכל לדון, לזה יפול אצלי הספק איך יקרא סרבן ומי יוכל לנדות את חברו אם לא יתבעהו תחלה כדינו המבואר, ישאל אדוננו משפט האורים המאירים פנים בהלכה, ויורנו אי זה דרך ישכון אור כדת וכהלכה, יודיענו באר הטב בלי מסך ובלי מכסה את אשר יראה אליו מדברי רבינא ורב אשי, ועל דברי הרב אדע אשען ואעמוד, מדברי רבינו נלמוד, פי המדבר יושב בקרקע ביעותיה דרביה עליה, משתחוה לצלם דמות תבנית האדון ממקומו, אני הוא נכספה וגם כלתה נפשי לראות פני האדון, אזכה ואיתוב בטולא דכפתא דחמריה, אני אני הוא הדורש שלום מעלתו, ומחלה בעד פני השם להאריך ימי חייתו על הארץ, וקרני הודו להרים כחשקו, וכחשק המדבר עבד עבדיו, החושקו בכל חשק. שלמה ב"ר יעקב דקרקשונה נב"ת.
שאלה, אנשי חמתן ואנשי טבריה הסמוכים זה לזה כו' עד בלתי ישפטום הם. תשובה, על המבקש הראשון אם יחוייבו אנשי חמתן לפרוע אם אנשי טבריה בהוצאות העיר וגורמותיה כפי משפט התורה אם לאו, והבאת על זו סוגיא דבר מאתא אבר מאתא מצי מעכב היכא דלא שייך בכרגא, ונכנס הספק אם יש ללמוד ממנה שיתחייב למיתב כרגא בהדייהו או כלה מילתא לעכבו מלעשות עסק וסחורה שם, ע"כ, אין ספק שכל אותן ההלכות בדין העכוב הוא, לא למיתב כרגא בהדייהו, שהרי אם שייך בכרגא דמלכא ואע"ג דלא בהדייהו הוא דשייך ולא מרווחי משום מאי דפרע ולא מידי הא לא מצו מעכבי עליה, דהכי הוא ופירושא דלישנא דגמ' דאי שייך בכרגא לא מצי מעכבי, שכיון שהוא פורע מנת המלך כמו שהוא פורע האחר הרי זה מה שכולל את כלם ועושה אותם כבני עיר אחת, ולא נצריך שיקל בר מתא זה משאו בשביל פרעון דהאיך, ולא יסופק אדם שאם יבא אדם מעיר אחרת שהיא משרה של טבריה בטבריה ופורע בעירו מנת המלך שאין בני טבריה יכולין לעכב עליה מלסחור ולהתעסק בטבריה, שהרי שייך בכרגא הוא, ואע"פ שאינו פורע עמהם במה שהם פורעים, והספק הנכנס בין רבית לסחורה שכתבת, דלא דמי לסחורה דהתם מעבר רווחא מינייהו אבל הלואת הרבית לא חשבוה בשום מקום כי אם כמניח מעותיו על קרן הצבי מן אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר עד שתראה ההוצאה מידם חשבוה הצלה בכל מקום, ע"כ, האיך חלוקה ליתה, דהכי נמי בכל סחורה הנמכרת באשראי תוכל לומ' דבר זה, ונראה לי שאין חלוק ביניהם דודאי בין בעסק הסחורות בין בעסק הרבית מצו מעכבי עליהו, כיון דלא שייכי בכרגא, דמ"מ איתיה לההוא טעמ' דקא פסקי לחיותיהו, וכ"ש באתרא דנהיגי דרוב חיותיהו מרבית הוה, ואע"ג דאסרי רבנן רבית דגוי [ב"מ ע' ע"ב], ושמא מן הדרך הזה תחלוק ותאמ' דלא מצו מעכבי עליהו דכיון דאין רוח חכמים נוחה מההוא עסקא לא שייכא בהו תקנתא דידהו, לא היא, דהא רב חייא בריה דרב הונא [אמר] דכדי חייו מותר [שם], וכבר ידעת מה שהסכימו עליו המפרשי' בענין כדי חייו לפי הדורות הללו, ואיכא נמי מרבוותא דלא פסיקא להו ההוא אצרכתא דלא נצרכה אלא לרבית דגוי, משום דאיכא לישנא בתרא, אלא שאיני בא עכשו לדון בכך, דפשיטנא לה לאידך גיסא שהיא דרך גדולי המורים, נמצא עתה שבדין הוא דלעכבו בני טבריה על בני חמתן דלא לאעסוקי שום עסק בין דסחורות בין דרבית בטבריה, ואי שייכא בכרגא דמלכא דטבריה ואע"ג דלא פרעי להו לבני טבריה ולא מידי לא מצו למעכבי עליהו כמו שהתבאר, והיכא דאית להו לאנשי חמתן סחורות וחובות בעיר טבריה שלא (י)עכבו בני טבריה על ידם עד השתא, ולא אתו לעכובי אלא אמרי דמשום דהנהו סחורות וחובות איתנהו וקיימא בטבריה מחייבי לפי שומתם לפרוע חלקם המגיעם בהוצאותיהם ובמנת מלכם, זה ודאי ממנהגי השריות והמדינות הוא, ומעשים בכל יום שעושים בני הקהלות על זה משפטים ותקנות על שכניהם מפני שהם מעמידין היישוב ההם, וכל מקבל תועלת מהם פורע עמהם לפי תקנות הסכמותיהם, ועל כיוצא בזה אנו אומרים הכל כמנהג המדינה, ואין ראוי לפרוץ גדר, ודאי דההיא תוספתא דמי שיש לו חצר בעיר שהבאת ובנית עליה כל אותן חלוקות דוגמ' היא, אבל יש הבדל זולת מה שכתבת, דהתם אלמלא אותן בורות שיחין ומערות לא היה אדם דר בעיר ונמצאת חרבה וחצר בעיר (חרצה) [חרבה] לאו כלום הוא ומשום הכי משעבדין ליה באותן דברים, ברם הכא אפשר לטלטולי ההוא עסקא ולאפוקי מהתם ואי עסקא דחובות הוא מגבי נמי על ידי ערכאות בדוכתי אחריני, הילכך לא דמי, מ"מ דוגמ' היא וחזוק למה שנהגו ובו ראוי לדון.
ועל המבקש השני, אם נניח שיש חיוב על אנשי חמתן לפרוע עם אנשי טבריה בהוצאותיהם הנה יש להם לאנשי חמתן חותם חירות בשטר הרשאה יתן להם רשות להתעסק בטבריה כאחד מן אנשיה, וגם לא יהיה להם חירות, מחשבת האדון נכרת מתוך מעשיו, מאשר יום יום ישאלוהו אנשי טבריה ליגוש את אחיהם בית ישראל המתגוררים עמהם להתעסק ולא ישמע לקולם מאשר כן גזרה חכמת בית דינו וזה חקו לפטור, זהו לשונך בזאת ההנחה ונסתפקת אם יוכלו בני חמת להנצל מחיובא דרמיא עליהו מדינא משום דין המלך הנזכר, והארכת על זה בהנהו סוגיות דדינא דמלכותא נראות כסותרות קצתן את קצתן. תשובה, ודאי ראוי הוא חכם כמוך לעמוד על דברים הללו מצד מה שבהם מן הקושי, וכבר ראיתי המפרשים והפוסקים בענין דינא דמלכות' דינא בלבול גדול יארך ענינו, עד שהרב בעל העטור לא קבע מסמרים על דברי שמואל לעשות מעשה כדבריו בכל אותן מקומות אשר הוזכרו, ומפני שאין לי פנאי אין אני יכול להרחיב במה שאני רואה מחלופי סברותיהם, אבל אכתוב בקצרה מה שכבר עלה בידי מזה, ואבנה לך יסוד שממנו תעמוד על דעתי בכל מה שהערות בכתבך. גרסי' בגטין [י' ע"ב] פ"ק גבי מתני' דכל השטרות העולין בערכאות הגוים כשרים חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים, קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה, בשלמ' מכר מכי יהיב זוזי גביה קנה ושטרא ראיה בעלמ', ואי לא דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו וכתבי לה שטרא, אלא מתנה במאי קנייה ליה בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמ' הוא, אמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, ואי בעי אימ' תני חוץ מגטי נשים, פי' בעלי הגמ' הוא שרצו קצתם להעזר על זאת הקושיא במימר' דשמואל דאמ' בעלמ' דינא דמלכותא דינא, ובקצת נסחי אמ' אביי דינא דמלכות' דינא, ולא שמואל הוא שהביא זאת המימרא על זאת הקושיא, ופירושא הכי, כיון שדבר של ממון הוא וסמכי אינשי במה שהם נושאין ונותנין אשטרי דערכאות, עבדינן אפומיהו דקי"ל דינא דמלכותא דינא, ומלכותא וערכאות חדא מילתא היא, שהמלך הוא המניח הנימוס הכולל שהוא הדין, וממנה החכמים והשופטים עורכי הדינין ההם ונותן להם רשות לדון על פיהם, והם הידועים לנו באמת דלא מזייפי ולא מקבלי שוחדא, והיינו דאמרי' [שם י"א ע"א] רבינא סבר לאכשור בכפניתא דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן, פי' שהם הממונים הידועים מרשות המלך, וברור לנו שהם אינם מעוותין דין, וכדאמרי' התם [ב"ב קס"ד ע"ב] שנה ראשונה קוראין לו ערכם שענינו על המלך מניח ועורך המשפטים והנמוסים, ומשום הכי סמכי' עליהו ועושין מעשה על פי השטרות שנעשו ואח"כ עלו ונתקיימו באותן ערכאות אפי' דשעדיהן גוים, דאם איתא דזיופא איכא במילתא לא מקיימי להו, ואי בעית אימ' חוץ (מבגטי) [מכגטי] נשים, פי' שהם מתנה והודאות ודכוותיהו, דבודאי בהנהו לא סמכי אשטרות דידהו משום דינא דמלכותא, דלא אמרי' דינא דמלכותא דינא במה שהותר במוחלט דין מדיני התורה, כי הכא, שכל סמך הדין על עדות השטר גרידא הוא והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע, ואשתכח דקא מפקי' ממונא על סמך עדי גוים גרידא, דהא תינח גבי מכר ודכוותיה כגון הלואות דהתם על מעשה דפרעון זוזי קא מסהדי ומקיים סהדותיהו בערכאות ואנן סהדי דאי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוו מרעי נפשיהו למכתב ולהעלות בערכאות, דכל כי האי גוונא דמתלי במעשה ודבור דודאי אית להו למיחש דמגלי זיופייהו קמי ערכאות כי אתי בעל דין וצווח קמיהו, ואנו ב"ד של ישראל קים לנו דעובדא כי האי בערכאות ליכא בה זיופא וכאלו שני עדים על הדבר וראינו נתינת המעות, והיינו דאמרי' [גיטין י' ע"א] דשטרא ראייה בעלמ', ואנחנו הם היודעים שהמעשה כן היה כמו שכתוב, והוא שיהיה השטר המוצא לראיה עשוי כשטרי ישראל ובכתב שאינו יכול להזדייף, אבל שטרות דלא מסהדי על שום מעשה אלא על דבור בעלמ' ואיכא תמן חששא דזיופא דאנן לא קים לן בהכי, בההוא ודאי אי עבדינן עובדא אפומא דההוא שטרא עברינן אדין תורה ולא אמרו דינא דמלכותא דינא לאפקועי דין תורה, ומנא תימרה דפסולה דערכאות היכא דליכא מעשה דאוריתא הוא, מדאמרי' בסוגיא דלעיל [שם ט' ע"ב], והא ערכאות דפסולה דאוריתא הוא וקתני, והכי סלקא לן, ולא נקטינן במתנה ודכוותה כגון הודאות ומחילות למסמך על הני שטרות אלא אי איכא תמן עדי מסירה ישראל כדאי' התם, לקצת רבוותא למגבא מבני חרי, ולקצת אפי' ממשעבדי, אם כן הגענו במאמ' שמואל [ב"ק קי"ג ע"ב] וסברתו שסמך אליו תדע דקטלי דקלי ועבדי גשרי כו' לבאר, שלא השתרשה זאת הסברא אלא מן ההכרח המגיענו מפני שאנו מונהגים מהם וא"א במדיניות כמו דיני ממונות מזולת שנתנהג במנהג מנהיג המדינה ומניח נימוסיה בהכרח יהיה מי שיהיה, וזה במה שלא יסתור מצוה ממצות התורה אע"פ שיסתר אי זה דבר מדברי סופרי', ובלבד שיהי' בממון, והם אמרו והם אמרו, והיינו דאמרי' התם [ב"ב נ"ה ע"א] על מימרא דרב הונא בריה דרב יהושע אע"פ שערי דכדא משתעבדא לכרגא, אמ' רב אשי אמ' לי רב הונא בר נתן קשי בה אמימ' אם כן בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כו', כלומ' דלא אלים דינא דמלכות' לבטל ירושת בנו הבכור שהוא דין תורה, תדע שאין אנו מכשירין עידיהם ושופטיהם ודייניהם משום דינא דמלכותא דינא, ובפי' אמרו [גיטין פ"ח ע"ב] לפניהם ולא לפני גוים ואפי' אתה יודע כו', והנהו גשרי כי עברינן עליהו לא עברינן על איסור גזל, דאנן לא קטלינן להו ושליחא דמלכא הוא דקטל להו, כדאי' התם, אלא משום דינא דמלכותא מפקע מינן איסור תשמיש דידהו, וזה דכי היכי דאמר רבנן [שם ל"ו ע"ב] הפקר ב"ד הפקר, בהנהו מילי דחזו לאפקורי ממונא, הכי נמי אמרו הפקר מלכא הפקר כאלו הוא הפקר ב"ד ושרי לאשתמושי בההוא ממונא דמפקר, וכי מצרך גשרא שהוא צורך גדול לכל מפני הנחץ אמ' מלכא שיהיו כל האילנות הפקר עד שיתוקן, ובזה נתקן המאמ' וסרו הספקות, ונודע דהנהו מילי דאתמר עליהו מתני על מה שכתוב בתורה לא נגעי להא מילתא, וקיימא לן נמי בהנהו דבדבר שבממון תנאו קיים כשמוציא הדבור בפיו בצד שאינו מחליט לעקור דבר של תורה, כגון לשון מתנה בעקירת ירושה [ב"ב קכ"ו ע"ב], וכגון [מכות ג' ע"ב] ע"מ שאין עלי אונאה במפרש האונאה, וכגון שלא אשמיטנו בשביעית [שם] וכיוצא בהם, וההיא דבר ישראל דידע בסהדותא דגוי על ישראל חבריה [ב"ק קי"ג ע"ב] כו', הוא מכ"ד דברים שמנדין עליהם לפי שהוא פעולת רשע וזדון, דקא מפקע ממונא דישראל חברו להגיעו ליד גוי שלא כדין במלתא דמבעי ליה לאשתמוטי, ואפי' מסהיד הכי בערכאות ובדבר דלא מזייפי, אם איתא דהכי נהגי דמפקי ממונא אפומ' דחד סהדא דינא הוא דמשמתינן ליה, ואיני רואה אלא שכבר בארתי כל אותן הסוגיות שהבאת בדיני החזקה בין לענין דין הנכסים של הפקר בין לענין השנים שבהם תהיה החזקה, כלהו מילי דרבנן נינהו. נחזור לעניננו ונאמ' לענין הנדון שלפנינו, אם אותו החרות המונח מן המלך לבני חמתן הוא דינא דמלכותא או לא, נראה אם המלך הניח הנימוס ההוא נכלל בכל ארצו על מי שאינו מארצו ודאי דינא דמלכותא הוא, ואם הוא ענין פרטי לבני חמתן מאהבתו שרה או זולת זה [לאו] דינא דמלכותא היא לאפקועי דינא דאיכא לטבריה על חמתן, שדין המלך הוא הכולל כמו שהתבאר.
ועל המבוקש השלישי שהוא בענין הדין שעושין אנשי טבריה לנדות בני חמתן כשרוצין לכופם יפרעו עמהם במה שמוציאי' בעיר טבריה, ודאי הוא כמו שכתבת, דאע"ג דכי מצו לסלוק נפשיהו סלוק גמור מההוא ממונא מצו דייני ומסהדי עליה, אי הוי ההוא דמסלק נפשיה מומחה לרבים ורצו לדון על פיו, אי נמי מבררי הנהו דמסלקי נפשיהו או ההוא דמסלק נפשיה מהבעלי דין, אבל למימ' דמשום דסלוקי נפשיהו לדיינוהו על כרחיהו, בהא ודאי לא אמרי', דלא אתינן אלא לאכשורינהו גרידא, לא למימרא דדייני על פיו, וההיא דלהסיע על קיצתן [ב"ב ח' ע"ב], ודאי הוא דעל בני מתא אמרי' הכי דהכי אסכימו ביניהו אבל על מתא אחרינא לא, ברם נראין הדברי' שעל סמך אחר הוא שאפשר שסמכו אנשי טבריה וה[ו]א דקי"ל כרב נחמן [ב"ק כ"ז ע"ב] דדיינא הוא, דעביד דינא לנפשיה אפי' כי ליכא פסידא, אי משתהי עד דאזיל לבי דינא, ואפי' יחיד מרבים נמי, כדאמרי' [שם כ"ח ע"א] לנקוט פזרא וליתיב, והוא הדין רבים מרבים דעבדי דינא לנפשיהו, וכ"ש כי איכא פסידא, וכי תימ' דלא אמרי' הכי אלא בממונא דאיתיה בעינא כגזלה וכגנבה אי נמי שותפי בשמוש ההוא מדעם דמשתתף להו ביומא דלאו דיליה כדאי' התם בהמניח את הכד [שם כ"ז ע"ב], אפי' להדין חלוקה אי אתו לעכובי עליהו ולא צייתי אי נמי אתו לחיובינהו משום מאי דאית להו בטבריה כמו שקדם, מצי למימ' דמתא לגבי דידהו כממוניהו הוא ואיתי בעיניה, והוי דומיא דממלא רשות הרבים חביות [שם], שסותם דרך חברו, דשייך ביה נמי דינא דעביד איניש לנפשיה, ובהלואה דלא בעינא הויא הוא שאמרו לא ימשכנו אלא בב"ד כדאי' במציעא [קי"ג ע"א], ברם באידך מילי דאיתנהו בעיניהו עביד דינא לנפשיה ודינו דין, כ"ש לדעת הפוסקים שלא חלקו בזה חלוקה כלל, אלא כל שב"ד דנין כמו הדין ההוא שעשה לעצמו דינו דין, בין בממונא דאית' בעיניה בין דליתיה בין ע"י חבלה והכאה בין ע"י זולתו כמו נדוי וכיוצא מן הדברים שכופין בו המסרב לעשות דין, וכן יעשו זה למען ינצל ממונם מידם או יוציאוהו מהם מה שהדין נותן שיתחייבו להם, ואפשר שיהיה בזה האופן לבעלי הדין מפנים מה והאריכות בהם מותר, זה השיעור שראיתי להשיב על שאלותיך אחי השלם בקצרה, ואם אחר העיון יתחדשו לך תשובות על דברי אלה הודיעני כי ערבים עלי דבריך ושמחתני במשאך ובמתנך, ונותן עוז ומפיק רצון רצונו יעטרך ויאדיר הצלחתך, כנפש הנכסף לראות פני כבודך דורש בעד שלומך אל יושב בשמים. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
